מה הקשר בין השפה לשוויון הזדמנויות בעבודה? טור אורח

האמת היא שאין לנו שום יכולת להכיר את המציאות באופן שהוא לא לשוני. לא רק שהלשון, השפה, משקפת עבורנו את המציאות - אלא היא גם מעצבת את האופן שבו אנחנו מבינים וקולטים את העולם שמסביבנו.

בואו ניקח, לדוגמה, את סולם הצבעים. הרי השפה "מחלקת" את הצבעים שקיימים סביבנו באופן שרירותי, כשבפועל מדובר בקשת רחבה ואינסופית של גוונים. יותר מזה, שפות שונות מחלקות את הצבעים בדרך שונה: המילה "תכלת" בעברית מתייחסת לגוון מסוים, אבל היא לא קיימת באנגלית או בצרפתית. בפולנית, לעומת זאת, יש מילה נפרדת לצבע שבעברית היינו מכנים אותו "כחול כהה".

דוגמה אחרת היא עונות השנה. יש לנו ארבעה מונחים לארבע עונות, אבל באיזו נקודה בזמן מתחילה כל אחת? ומדוע דווקא ארבע עונות, ולא שש או שמונה?

בחודש שעבר, נציבות שירות המדינה יצאה בהנחיה להפסיק לפרסם מסמכים רשמיים בשפה שפונה או שמתייחסת לשני המינים, אלא להשתמש בלשון זכר בלבד. זאת, בעקבות העובדה שבשנים האחרונות יותר גופים ממשלתיים אימצו לשון פנייה משולבת, נניח לתפקיד מנכ"ל/ית. הנציבות נימקה את ההחלטה בכך שעל פי כללי האקדמיה ללשון העברית, צורת הזכר היא צורת הפנייה הסתמית, ולכן כל פנייה בזכר היא פנייה כללית שתקפה גם לנשים. על ההחלטה הזו קמה התקוממות ברשת, וארגוני הנשים הכריזו שמדובר בעבירה על חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. וכאן נשאלת השאלה: למה, בעצם, מדובר בהחלטה כל כך פוגענית?

"הערת השוליים ממש לא עוזרת"

בניסוי שביקש לבדוק את הקשר שבין מגדר לשפה, דוברי גרמנית וספרדית התבקשו לתאר חפצים שמינם הדקדוקי בשתי השפות הפוך, כמו "מפתח" ו"גשר". התוצאות הראו שדוברי הגרמנית, שעבורם מפתח הוא זכר, בחרו לתאר אותו במילים עם איכות גברית, כמו "קשה", "כבד" ו"מתכתי". דוברי הספרדית, לעומת זאת, שעבורם המילה "מפתח" היא בלשון נקבה, בחרו לתאר אותו בתארים עם איכות נשית, כמו "קטן", "נוצץ", "יפהפה". כלומר, אף שהבחירה במין החפצים היתה מלכתחילה שרירותית לגמרי, הדוברים נטו להשליך עליהם תכונות "גבריות" או "נשיות" בהתאמה.

ואם השפה מעצבת את המציאות, אז השפה העברית, שמעדיפה את הזכר על פני הנקבה, מייצרת בפועל מציאות לא־שוויונית. ולא רק ההיגיון הבריא אומר את זה, אלא גם המחקר. מחקרים חוזרים הראו כי במדינות שדוברות שפות מחויבות־מגדר (כמו עברית, צרפתית או גרמנית) קיים אי־שוויון מגדרי גדול יותר במקומות העבודה, בכלכלה ובחינוך - מאשר במדינות שדוברות שפות ניטרליות מבחינה מגדרית (אנגלית, הונגרית וטורקית, למשל). במחקר משנת 2015, למשל, שבו נסקרו יותר מ־100 מדינות, נמצא שבמדינות שבהן השפה הרווחת ממוגדרת היו שיעורי השתתפות נמוכים יותר של נשים בשוק העבודה.

בישראל, הזהות הנשית מתעצבת אל תוך לשון בעלת מסרים סותרים: מצד אחד מחנכים אותנו להזדהות בלשון נקבה, ומהצד האחר - אנחנו אמורות להרגיש כלולות גם בתוך פנייה כללית בלשון זכר, שמאפשרת לנו הזדהות חלקית בלבד. ובתוך אותה הפנייה הכללית, אנחנו הופכות ל"נמענת השנייה". לעולם לא הנמענת הראשית. זה אומר שאם ניתקל במודעה שמנוסחת בלשון זכר, ניאלץ לחשוב פעמיים אם לענות לה. אנחנו ננסה לקרוא בין השורות אם היא אכן פונה גם לנשים, או שהפנייה בזכר מעידה על כך שמי שניסחו אותה רוצים דווקא להעסיק גברים בלבד.
אותה הפנייה בלשון זכר פוגעת לא רק בשוויון ההזדמנויות של נשים - אלא גם בהישגיהן.

מחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב בדק את הישגיהן של נשים בעת ביצוע מטלה במתמטיקה, כשהיא נוסחה בלשון זכר או נקבה. התוצאה היתה חד־משמעית: ניסוח המטלה בלשון זכר פגע בהצלחת המשתתפות, לעומת האלטרנטיבה הנשית. ובכלל, במשימות שבהן הסטריאוטיפ הוא שנשים פחות טובות מגברים, נשים מצליחות פחות כשפונים אליהן בלשון זכר. ולא - הערת השוליים שלפיה המסמך מנוסח בלשון זכר אך פונה לכל המינים לא רק לא עוזרת, אלא אף מחזקת את תחושת השוליות שבפנייה.

מי הנמען/ת?

הפילוסוף הצרפתי לואי אלתוסר טען כבר בשנות ה־60 כי אנחנו כל כך רוצים שיפנו אלינו - עד שנרצה להיענות לכל פנייה שנשמע ברחוב, גם אם בפועל היא לא כוונה אלינו. ההיענות לפנייה מן החוץ היא מה שמייצר תחושת עצמי, ומצביע על המקום שלנו בתוך הסדר החברתי. היא מה שמאפשר לנו לחוש שייכות לקהילה מסוימת. להיות חלק ממשהו.
הלשון הממוגדרת גורמת לנשים להרגיש שפונים אליהן הרבה פחות מאשר לגברים, ומחיקת נשים מן הלשון מקבילה למחיקה של פניהן משלטי חוצות. תחושת המחיקה הזו גרמה לי, כבר כנערה, לעבור לקרוא ספרות אמריקנית באנגלית, אף ששפת אמי היא עברית. כשאני קוראת יצירות, אני רוצה להרגיש שאני הנמענת שלהן. להיות כלולה בתוך הדיאלוג שהן מייצרות, להרגיש חלק מן העולם הבדוי. אך לשון הזכר מונעת זאת ממני.

זכורה לי במיוחד חוויית הקריאה של ״התפסן בשדה השיפון״ בתרגום לעברית. הרומן כולו כתוב בגוף שני; המספר פונה ל־you כלשהו, שתורגם בעברית בלשון זכר רבים: ״אם אתם באמת רוצים לשמוע״, למשל. הפנייה ל״אתם״ - כלומר, לכולם - היא לא אינטימית מספיק בשביל הטקסט הזה. כאישה, היא גם לא הזמינה אותי להשתתף בשיחה, והחמיצה אותי מכל כיוון. רק כשקראתי את הספר באנגלית חשתי נמענת אמיתית של המספר, ויכולתי לקחת חלק בתוך מה שמתרחש בעולם הבדוי של הטקסט. החוויה הזו, בין השאר, הביאה אותי להפוך לחוקרת ספרות ומגדר, ולכתוב דוקטורט על הפנייה בגוף שני בספרות.

ללשון יש השפעה מרחיקת לכת על הפסיכולוגיה שלנו, ורק יצירת אפשרויות פנייה שוויוניות בעברית תוכל לאפשר שוויון הזדמנויות בכל יתר תחומי החיים. לכן, וכדי שהעברית תוכל להמשיך לשמש אותנו, נצטרך להגמיש את הכללים ולהתאים אותם למאה ה־21 - במקום להתעקש על כללי תחביר שנקבעו לפני אלפי שנים. נצטרך לא רק למצוא דרכים לפנות בנקבה, אלא גם לייצר אפשרויות פנייה א־בינאריות וכלליות שיוכלו לפנות אל כל הזהויות והמגדרים.

בשבדיה, למשל, הוכנס לשפה כינוי גוף ניטרלי. במחקרים שנערכו לאחר מכן נמצא שהשימוש בכינוי הגוף החדש הוביל להפחתת ההטיה המגדרית שקשורה בתפקידי מגדר מסורתיים, ולסובלנות רבה יותר כלפי נשים וכלפי א.נשים מקהילת הלהט"ב. גם במדינות דוברות ספרדית יש שימוש גובר בסיומת ניטרלית (x) כדי לסמן מילים לא ממוגדרות. הדוגמאות הללו מבהירות שלשונות הן דינמיות ומשתנות לפי הצרכים של הדוברות, הדוברים והדובריx שלהן. כולי תקווה שבשנה הבאה אוכל לכתוב את המשפט הזה בסיומת ניטרלית מבחינה מגדרית - גם בעברית.

ד״ר חן אדלסבורג היא חוקרת ספרות ומגדר בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.