היהדות, ובייחוד תורת הסוד היהודית, פיתחה רעיונות מרתקים על הקשר שבין השפה לעולם. על פי זרמים מסוימים בקבלה, אותיות ומילים הן ה"אטומים" שמרכיבים את העולם החומרי, וביטוי נכון שלהן יכול להשפיע על העולם ולשנות אותו. תפיסות כאלה מהוות כר פורה ליצירה ספרותית, שבוראת עולמות ונפשות בכוח השפה ומרבה להרהר בקשר שבין הטקסט לעולם הממשי.
"תוגת צעצועיך הקדושים", רומן הביכורים של אלעד נבו, משתמש בנקודת המבט הקבלית הזו כדי להשקיף מתוכה על המעשה הספרותי, ועושה זאת בצורה מרתקת.
גיבור הרומן, רבי יוסף חיים טובול, הוא מקובל ירושלמי נחבא אל הכלים, שמגלה את תענוגותיה של הכתיבה הספרותית ונשאב לתוכה. הוא מנסה להיאבק בדחף הזה, אך לאחר פרסומם של כמה סיפורים קצרים יוצאי דופן הוא נעשה לסנסציה בעולם הספרות, מייסד כתב עת, משתתף בפאנלים ספרותיים, ואף חותם על חוזה להוצאת רומן ביכורים.
אך הכתיבה עולה ליוסף חיים במחיר כבד: הוא מלא בספקות עצמיים, והעיסוק החדש מאיים על שלמות משפחתו. כשבנו לוקה במחלת עור מסתורית - ספק צרעת - ידו של הרב קצרה מלהושיע.
במחצית הספר מצטרפת עלילת משנה, שתפורה בתפרים מעט גסים: סיפור מאבקו של רבי יוסף חיים כנגד ליאור הר־גב, או בכינויו החדש הרב אור־שלום ישראל - מקובל ניהיליסט שצובר כוח ועדת מעריצים. אותו הר־גב השתתף בניסוי אקדמי בחוג למדעי היהדות, שבמהלכו לימדו את הנחקרים טקסטים קבליים ומדדו את הפעילות המוחית שלהם. כתוצאה מכך הר־גב מפתח כוחות, אבל הסיפור על מקור כוחותיו והקשר בינם לבין הניסוי - נותר מעט מבלבל.
מלבד העלילה, שני חלקי הספר נפרדים אלה מאלה גם ברמת הסגנון והז'אנר. חלקו הראשון מלא יופי ואווירה, ויש בו יסודות שחורגים מהריאליזם ועוסקים בשאלת היחס בין השפה לממשות. לעומת זאת חלקו השני הוא דרמטי יותר, ופנטסטי במובהק: הר־גב מסוגל לקרוא מחשבות, לחולל ניסים ולחדור לתודעות. בחלק זה - שני המקובלים נאבקים זה בזה בכוח האותיות.
נוסף על כך, לאורך הסיפור יש שינוי אווירה אמיתי, כשבחלקו הראשון מתוארים צעדיו הראשונים של רבי יוסף חיים בעולם הספרות, על הפוליטיקות, האינטריגות והדמויות הצבעוניות שאופייניות לסצנת הספרות המקומית.
חלקו השני, לעומת זאת, מותח ומלא תפניות, והאלמנטים הפנטסטיים שבו מבוססים באופן אורגני על תמונת העולם הקבלית.
למעשה, ניתן לקרוא את "תוגת צעצועיך הקדושים" כולו כדיון באתיקה של כתיבה וקריאה - בשאלה כיצד נכון וראוי לנהוג במילים.
כל הדמויות בספר כותבות, בצורה זו או אחרת, וכל אחת מהן מייצגת יחס מעט שונה כלפי פעולת הכתיבה: הממסד הספרותי שבו נתקל הרב יוסף חיים מייצג את העיסוק בכתיבה כקרדום לחפור בו, כדרך לזכות בכבוד וליישב חשבונות אישיים; בעבור יונתן אברבוך, תלמידו הקרוב של הרב, המילים מסוכנות ומאיימות לפרק את התודעה מן הגוף; ואילו המלומד נעמן בן עמי רואה במילים עוגן של יציבות ודרך להכניס סדר במציאות. לצד זה, הוא גם מכיר בקסמן של מילים ארעיות, "כותרת מודגשת שחור־בולד בתיבה וירטואלית, רוקעת רקיעים צלולים של בדידות, של תשוקה להיכלל בתודעתו של אחר".
התפיסות השונות ביחס לכתיבה מאירות את עמדתו של הרב יוסף חיים. הלה מגלה ש"האותיות שמרכיבות כל נפש חיה מסתדרות יחד לכדי סיפורים חדשים שנכתבים מעצמם בכל רגע ורגע, כמו מעין קוד גנטי נזיל".
המקובל־הסופר מסוגל לקרוא את הסיפורים הללו, ובהמשך הוא לומד ליצור את בני דמותם בפרוזה שלו. כשהוא מבקש לתרץ לעצמו את כתיבתו, הוא מסביר אותה כ"ביטוי של שירת הבורא הנכתבת בכל עת", וכמעשה של תיקון נשמות ללא גוף המבקשות להיברא. מן הצד השני, הכתיבה באה על חשבון ההולדה והתא המשפחתי: מחלת העור של בנו היא המחיר שאותו יוסף חיים משלם על מעשי ההולדה הרוחניים שלו.
הר־גב, לעומתו, שואב את מילותיהם של אחרים ושולט בהם באמצעותן. יתרה מכך, הוא שואף להתקיים בתחום השפה בלבד - שפה שאינה מייצגת דבר בעולם האמיתי.
החזון המשיחי שאותו הוא מציג הוא היעלמות הממשות: "אנו הולכים ומבינים שאין לנו צורך לא במרחב, לא בגוף, לא בשום גבול או כלי שמטשטש אור. בשלב זה אנו נשארים עם האבנים הבסיסיות ביותר של הקיום - מילים".
הרב יוסף חיים מעדיף את המילים על הגוף ותשוקותיו - אך הר־גב כבר מביא את הנטייה הזו לקיצון. בצורה זו, כפי שמצופה מנבל מוצלח, הוא מחייב את יוסף חיים להכיר בטעויותיו שלו.
דבר מעניין הוא שניכר שב"תוגת צעצועיך הקדושים" - הגוף הוא נושא מרכזי. כך למשל, הרב יוסף חיים מתואר כדמות נזירית: "הוא כמעט לא אכל, ורק מים שתה בין סדר לסדר", והכתיבה מהווה בעבורו תחליף לגוף ונתיב חלופי לארוס.
"תוגת צעצועיך הקדושים" מתאפיין, בראש ובראשונה, בפרוזה היפהפייה שלו, שספוגה רמזים מתורת הקבלה. משפטים כמו זה שבפתיחה, "פעם היה מביט מעלה ורואה שהשמיים רעפים כחולים של תהום, רפאים קדומים של מים" - מעניקים לספר אווירה יוצאת דופן. הקול המספר לא תמיד יציב, ולעתים צונח במשלב השפה או משתמש במושגים אקדמיים־פילוסופיים כגון "חוויות קיומיות" או "אותות הסכמיים", שנדמים כזרים לעולמו של גיבור הספר - אך ניכר שזה ספר שבו השפה אינה רק דרך למסירת הסיפור, אלא משמשת גיבורה בפני עצמה. לכן, גם אם יש בספר פערים שדורשים ליטוש, מדובר בספר חכם, עשיר וכזה שמסמן את הסופר אלעד נבו כבעל קול ייחודי בזירת הספרות הישראלית.
תוגת צעצועיך הקדושים / אלעד נבו, הוצאת פרדס. 248 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו