ב־43 השנים האחרונות חייו של אודי שחר, הילד הג'ינג'י משכונת תלפיות שבירושלים, היו סוערים מאוד. כמנהיג החבורה, הוא הוביל את ילדי השכונה למעקב אחר מרגל רוסי מסוכן, פִענח את תעלומת התפוחים האבודים במטע של רמת רחל, לכד גנב צעצועים, יצא לחפש מערה מסתורית, ארגן מבצע להצלת גורים, התמודד עם מלשנים ומרביצנים בכיתה, למד לנגן באקורדיון וניסה לדבר יפנית.
גיבור סדרת הספרים "ג'ינג'י", מאת גלילה רון־פדר-עמית, לא התבגר בכל השנים הללו, אבל אחרי 66 ספרים, מחזה וסדרת טלוויזיה הוא זוכה בימים אלה גם לגרסת קומיקס פרי מכחולה של רעות בורץ, שתתפרסם בהמשכים בעיתון הילדים "אדם צעיר" ושלאחר מכן תראה אור בספר.
רון־פדר-עמית, שהחלה לכתוב את "ג'ינג'י" ב־1980 ומעולם לא הפסיקה (הספר ה־67 בסדרה, "האמריקאים באים", עתיד לראות אור בקרוב), לא כתבה עלילות חדשות לקומיקס והיתה מעורבת בעיבוד רק כמשקיפה מהצד - "כדי להבטיח שנשמרת המהות", היא אומרת, "כי ג'ינג'י הוא אני".
באיזה מובן הוא את?
"כל הילדות שלו עוברת עליו בחבורה, ואני נשארתי שם, בילדות שלי, שבה הייתי שייכת לחבורה. החלום שלי היה להיות המפקדת, ואף פעם לא הייתי, כי הילדים חשבו שזה לא מתאים לבנות להיות יותר מדי שובבות. נורא רציתי להיות בן, והגשמתי את כל זה דרך ג'ינג'י. עד היום יש לי נטייה פנימית לראות את הדברים כאילו אני בת 9, ובכל פעם שיש לי רעיון כזה נולד ספר חדש של ג'ינג'י".
את בת 73, ואת עדיין מצליחה להתחבר לילדה שהיית.
"מאחורי הכתיבה שלי עומד רעיון שאותו הבנתי רק כאדם בוגר, והוא שהסדרה כולה עוסקת במאבק האינסופי, שלעולם לא תהיה בו שביתת נשק, בין ההיגיון לדמיון. נשארתי כל חיי בצד הדמיון, בדיוק כמו בילדותי: כל דבר נראה לי חשוד, סביב כל דבר מוזר הייתי מפתחת סיפור שלם כאילו מדובר באויב קשה ביותר או במזימה מורכבת. כזה בדיוק הוא ג'ינג'י. את עולם ההיגיון מייצגת בסדרה השכנה דנה פישמן, האויבת התמידית שלו, שהיא לא רעה ולא טיפשה - אבל היא יותר מדי הגיונית, ולכן תמיד משעמם לה, כי מי שחי רק בעולם ההיגיון לא יכול להמציא הרפתקאות".
איזה תפקיד היה לך בחבורה?
"הייתי זו שמביאה את כל הרעיונות, כמו ג'ינג'י, רק שלא נתנו לי להיות המפקדת. פרופ' שי רודין, שכתב מחקר על ספרי הילדים שלי, תיאר את החבורה של ג'ינג'י כחבורה דמוקרטית. נדמה לי שג'ינג'י הבין שאם הוא ינחית פקודות ולא ייתן לילדים אחרים להשמיע את קולם, אף אחד מהם לא ילך אחריו, ולכן הוא מתחשב בקולות המיעוט. במציאות של ילדותי, בחיפה, זה לא היה כך".
איך זה שלא ניצלת את ההזדמנות לערוך תיקון בספרות, ולא כתבת על חבורה שיש לה מפקדת ג'ינג'ית?
"כי אני רציתי להיות בן, אז הגשמתי גם את החלום הזה".
לאחת מהדמויות נתת את שמה של בתך, שגית פדר.
"זה הגיע לה, כי הספר הראשון נולד מתוך סיפור ששמעתי ממנה ומחבריה. לבניין שלנו עבר שכן חדש שדיבר בשפה זרה, והיה לו ג'יפ ירוק בוהק שכמוהו לא ראינו. הוא היה מכסה אותו בברזנט, והילדים חשדו שהוא מסתיר את הג'יפ כי הוא מרגל. אחר כך התברר שהוא כתב של הטלוויזיה האוסטרית. שמעתי אותם מדברים וזה החזיר אותי מייד אל הילדוּת שלי, והתחלתי לדמיין את עצמי משתלשלת למרפסת של השכן ועושה מעקבים".
ג'ינג'י הוא לא הגיבור היחיד שהעסיק את סופרת הילדים המצליחה לאורך השנים. קדם לו ציון כהן, גיבור "אל עצמי", סיפור שהתפרסם בהמשכים בעיתון הילדים "הארץ שלנו", על ילד מבית שאן שהוצא מבית שבו האב עבריין והאם מכורה לסמים, ונשלח לחיות במשפחת אומנה בחיפה. הסיפור הפך לסדרת ספרים, ואז גם לסרט קולנוע, להצגת תיאטרון ולתסכית רדיו. רון־פדר-עמית עצמה שימשה באותם הימים, כשהיתה בת 24 בלבד, אם אומנה לעשרה ילדים.
"בילדותי הייתי אמנם 'בת־בן', אבל גם קראתי המון, וכל מיני ספרים רומנטיים עוררו בי רצון עמוק לעזור לילדים במצוקה, לתת בית לילדים חסרי בית. חשבתי שאוכל לפתור את כל הבעיות שלהם, וגיליתי שזה לא נכון, אך במשך שבע שנים הבית שלנו היה ביתם של ילדים שחוו מצוקות קשות, ונתנו להם את כל מה שרק יכולנו".
ציון כהן, גיבור "אל עצמי", יזכה גם הוא לגרסת קומיקס?
"כמובן. המאיירת הנפלאה רחלי שלו עובדת על זה כבר יותר משנה, ואני כתבתי את הטקסט כולו. זו היתה חוויה מרגשת ביותר, ואני מקווה שבקרוב מאוד הספר יראה אור".