ב־70 (ומשהו) השנים שחלפו מאז נולד במוחה של סופרת הילדים תמר בורנשטיין־לזר, קופיקו הספיק ליישר קו עם התקינות הפוליטית, להתעדכן בפלאי הטכנולוגיה, לייצר נוכחות ברשתות החברתיות, ואפילו להבהיר את הפרווה מחום לג'ינג'י. ולמרות זאת - הוא נשאר בן 8, ועדיין נהנה בעיקר לחולל מהומות ולעשות שטויות. היום הוא משיק שיר חדש שבו הוא מכריז על עצמו כעל "הקוף הלאומי", ולכבוד שבוע הספר הוא גם מככב בסדרת הרשת "קופיקו בספרייה", שבה הוא ואוראל צברי יספרו לילדים את עלילותיו.
את ענייניו של קופיקו - כלומר, את ענייני זכויות היוצרים של בורנשטיין־לזר - מנהלת כבר כמעט 30 שנה בתה נגה ברק, שכיכבה בתור ילדה כדמות בסדרת הספרים הפופולרית, לצד אחיותיה, בני משפחה אחרים, חברים ושכנים משכונת עין גנים שבפתח תקווה. קופיקו, שנולד בראשית שנות ה־50 בסיפור שהתפרסם ב"דבר לילדים", כיכב ביותר מ־160 ספרים, ומאז לקחה ברק את המושכות לידיה - גם בקומיקס, בתסכיתי רדיו, בהצגות ילדים, בסדרת טלוויזיה, בסרט קולנוע ובהמון מרצ'נדייז.
ברק בת ה־67 אחראית להצלחה הזו. היא היתה בעברה סמנכ"לית שיווק ותוכן בחברות הכבלים, ובמקצועה היא יועצת מיתוג ושיווק. "דמות שלא יוצאת מהספרים למדיה אחרת פשוט מתה", היא אומרת, "למשל, הגיבורים של ז'ול ורן, ואפילו 'חסמב"ה'. כל הלהיטים הגדולים של הספרות נקברו אי־שם בהררי הספרות של ההיסטוריה, ולא רציתי שזה מה שיקרה לקופיקו".
סיפורי ההשראה
אמך השתמשה בסיפורים בשמות האמיתיים של כולכם, אבל עד כמה היה לך חלק פעיל בכתיבה שלה? שיתפת אותה בכל מה שקורה בבית הספר ובשכונה כדי שתכתוב?
"כולנו היינו ילדים מאוד משתפים. אמא היתה אמנם מורה במשך כמה שנים, אבל כשהתחילה לכתוב היא היתה בבית, וכל ההתרחשויות היו סביבה. היא ראתה ושמעה וכתבה. אף אחד לא חשב שמה שאנחנו מספרים לה ישמש השראה לספר. מבחינתה הכל היה חומר לסיפור - מה שקרה לנו, הילדים, וגם מה שקרה במדינה: צעדת ארבעת הימים, שירות מילואים, החגים, מצעד יום העצמאות, ביקור בקיבוץ, המשמר האזרחי, ביקור בספארי".
בורנשטיין־לזר נפטרה לפני שלוש שנים, אך משפחתה ממשיכה לתחזק את מה שברק מכנה "מורשת קופיקו", לכתוב ספרים חדשים (שבהם קופיקו מופיע בקניון ובמשחק במחשב או מצלם סרטונים לטיקטוק) הממשיכים לראות אור תחת שמה של בורנשטיין־לזר, וגם להוציא מחדש ספרים ישנים - אחרי סינון, שיפור ועדכון של השפה והעלילות.
"חלק מהשפה ומהמושגים המקוריים לא קיימים. אם תגידי לילד היום שהשכן עושה 'קונצים', הוא לא יידע על מה את מדברת. במקום זה אנחנו כותבים 'תעלולים', 'שטויות', 'בלאגן', דברים כאלה. אם נספר על קופיקו שקונה סרט צילום שנמחק לו בטעות - הילדים של היום לא יבינו את זה".
ספרי "קופיקו" ספגו לא מעט טענות בעבר - למשל, על ייצוג של מזרחים, בדמותה של עוזרת הבית וכדומה. גם את הדברים האלה עדכנתם?
"ברור. דברים שהיו מקובלים אז ושנאמרו אז, למשל העובדה שאמא שלי לא התביישה לקרוא לשכנה 'שושנה השמנה', כבר לא מקובלים היום. הספרות של שנות ה־50 וה־60 היתה מלאה סטריאוטיפים, וכשקראנו אותם אז לא הבנו שמשהו לא בסדר. היום זה, כמובן, נראה אחרת לגמרי".
ובכל השנים האלה לא דרשתם קוף?
"היה מי שהחליט להביא לאמא שלי שימפנזה במתנה, ואני זוכרת שהתפעלנו. אבל זה לא חוקי לגדל בבית קוף, אז הוא הועבר מייד לספארי. אנחנו הילדים הסתפקנו בקוף הווירטואלי, כי היו לנו כלבים - שכולם, כמובן, כיכבו בספרים בשמותיהם האמיתיים, כמו קרלו וצ'יקיטה - והיו גם חמורים וכל מה שיש במושב, כי עין גנים היתה אז מושב".
אמך כתבה ספר אחד למבוגרים, את הרומן "אהובתי העיתונאית", ופרסמה אותו תחת שם העט ב.ל. אנז. למה, בעצם?
"היא פחדה. היא ספגה המון ביקורות קשות, וחששה שאם תפרסם את הספר בשמה - יקטלו אותו עוד לפני שהוא ייצא לאור. אחרי ספר אחד שאלתי אותה איך היא מרגישה, והיא אמרה 'אני אוהבת יותר לכתוב לילדים'".
בשיר החדש שכתבה בתך, עמית, קופיקו טוען שהוא הקוף הלאומי ושוכח לגמרי מבן דודו, צ'יפופו.
"את צ'יפופו אמא שלי כתבה כשהיתה מורה. היא שמה לב שהילדים נורא משתעממים בשיעורי גיאוגרפיה, וחיפשה דרך לעניין אותם. היא תמיד פתרה בעיות באמצעות סיפורים, ולכן החלה לכתוב על קוף בלש שנוסע בעולם, מכיר כל מיני ארצות ותרבויות ומביא המון מידע על כל מדינה".
אבל קופיקו הצליח יותר מבחינה מסחרית.
"כשאני פוגשת היום מבוגרים שקראו את הספרים בילדותם, הם טורחים לומר לי אם הם ממחנה קופיקו או ממחנה צ'יפופו, כך שגם לצ'יפופו יש מעריצים. אני מניחה שאם בשנים הבאות אשקיע בפיתוח שלו ובהפיכתו למותג - גם הוא יזכה לתהילה".