פותח שער לשירה

למשורר אמיר אור, מנהלו האמנותי של פסטיבל השירה הבינלאומי "שער", שייפתח ביום חמישי הקרוב בתיאטרון הערבי-עברי ביפו ובסינמטק תל אביב, ועורכה הראשי של עמותת הליקון, יש סיבות טובות לטפוח לעצמו על השכם. נוסף על כך שהצליח להתגבר על השיח האנטי-ישראלי ועל החרמות שרווחים כיום באירופה ביחס לישראל ולהביא לפסטיבל משוררים חשובים מחו"ל - הליקון, עמותת השירה המובילה בארץ, חוגגת 20 שנה להיווסדה והפסטיבל מציין עשור. זאת ועוד, רק בשבוע שעבר קיבל אור בן ה-54 במקדוניה את פרס אונואמי 2010, במסגרת פסטיבל השירה הבינלאומי "דיטט א-נאימיט".

"בהחלט יש סיפוק", אומר אור בין ההכנות האחרונות לקראת הפסטיבל. "אני מסתכל על כתב העת והוצאת הספרים של הליקון, על אתר השירה הלימודי שלנו 'שירשת' ועל הפסטיבל, ואי אפשר לא להרגיש שעשינו פה דבר או שניים. אבל יותר מכל יש לי גאווה על התלמידים שלנו, בוגרי בית הספר לשירה, שעשו את המהפכה האמיתית. אם אני רואה יותר מ-40 בוגרים זוכי פרסים, איך אפשר לא להיות גאה-".

הליקון, על אף שלוחותיה הרבות, אינה גוף מסחרי אלא עמותה ומלכ"ר. "לאורך השנים לא הפסקנו להתמודד עם קשיים כספיים שאיימו על קיום הפעילות, ויותר מפעם אפילו עמדנו בפני סכנת סגירה", מבהיר אור. עם זאת, ההתעקשות השתלמה. "הליקון הפכה לבימת השירה המובילה בארץ, והצליחה לשרת את הציבור בתקציב זעום ביותר ביחס לפעילות שקיימה, בעיקר בזכות ההתלהבות וההתנדבות של חברי ההנהלה הציבורית של העמותה, של בוגרי בית הספר לשירה וגם של יחידים שתמכו והאמינו בנו לאורך כל הדרך, כמו מרטין וייל ושולמית אלוני", אומר אור.

עם זאת, אור מבהיר כי המחסור בתקציבים קיים כל העת. "שירה לא ממלאת אולמות תיאטרון, ולכן התמיכה של קרנות ומוסדות הממשלה הרבה יותר קריטית והיתה צריכה להיות גדולה יותר. בפועל קורה ההפך: גם כשתקציב התרבות גדל, הגידול לא מגיע אל הספרות, שמקבלת חלק זעום מהעוגה התקציבית. בגלל כל אלה אני מרגיש לפעמים כמו חייל שכבר 20 שנה נמצא בשדה הקרב".

דו-קיום אחר

פסטיבל שער החל את דרכו כפסטיבל צעירים עברי-ערבי, ורק ב-2004 הורחבה הבמה. "ישראל היא מדינה של עברית וערבית, ואם אנחנו רוצים מדינה נורמלית, הישראליות צריכה לשאוף להכיל את שני המרכיבים האלה באופן זורם והרמוני", אומר אור. "הדיאלוג חשוב לנו, ובשנים עברו קיימנו את הפסטיבל לא רק בבסיס האם התל-אביבי, אלא גם בנצרת הערבית או בכפר ערערה. כיתות השירה העבריות-ערביות היו חממה נפלאה, היה מרגש לראות איך הם מתרגמים זה את זה. תארי לך שני משוררים - אחד כתב שיר על שירות המילואים שלו, והשני כותב מתוך ילדות במחנה פליטים. עולמות שלמים התגלו שם בשיחות שלהם על השירים. אפילו היו מקרים שכיתות השירה העבריות-ערביות שינו גורלות של אנשים".

איך, למשל-

"אחד התלמידים, משורר צעיר בן למשפחה מוסלמית אדוקה עם תשעה ילדים, עבד בתחנת דלק ואף אחד מבני המשפחה שלו לא שם אליו לב במיוחד. באירוע הסיום של הבוגרים שנערך באותה שנה בתיאטרון תמונע, הזמנו את המשפחה שלו, ובאופן מפתיע אבא שלו, שהגיע לאירוע הסיום, הקשיב בהתרגשות לשירים ורשם את בנו ללימודי ספרות באוניברסיטת חיפה".

"אפשר ללמד שירה"

נושאו של הפסטיבל השנה, בהתאם לחגיגות העשור, הוא "עשרת הדיברות". אור מגלה כי "בהשוואה לפסטיבלים אחרים, 'שער' הוא פסטיבל קצבי מאוד, אולי גם מפני שהוא פסטיבל תל-אביבי בנשמה, שאוהב גם לחגוג את מה שהוא אוהב. הוא קצת קרנבל, כי כל האמנויות חוגגות בו עם השירה: תיאטרון, מוסיקה, מיצג, מחול, וידיאו. אבל כל אלה אינם מאיירים את השירה, אלא מדברים איתה בדיאלוג יצירתי".

העיסוק האינטנסיבי סביב השירה - ניהול, עריכה, תרגום, סדנאות, הפקת אירועים והנחיית כיתות שירה, לא שוחק אותך כמשורר-

"ודאי ששוחק. כמשורר אני זקוק לניתוק מהכל, וזה לא אפשרי ביומיום, אבל הפתרון שלי הוא נסיעות למושבות אמנים בחו"ל. שם אני יכול לכתוב נטו, לקום עם הכתיבה וללכת לישון איתה. אני מניח שלולא הייתי משורר גם הייתי מאבד די מהר את החשק לכל המאמצים העמלניים האלה לקידום השירה".

רבים רואים בשירה מדיום אינדיבידואלי ולכן מפקפקים ביכולת ללמד שירה, על אחת כמה וכמה לערוך שירה. אבל אור מתקומם על כך: "למדו ולימדו שירה משחר ההיסטוריה, מיפן וסין ועד יוון ואירלנד. אני לא חושב ששירה שונה מציור או ממוסיקה. ברור שאת הכישרון אנשים צריכים להביא מהבית, אבל אפשר לתת להם כלים ומיומנויות, וללמד אותם איך לערוך את עצמם. משוררות כמו אן סקסטון וסילביה פלאת', למשל, למדו בסדנאות כתיבה, ולכל אחת מהן קול ייחודי לגמרי".

אור, שבצעירותו חי תקופות ארוכות בחו"ל ולמד פילוסופיה ומדע הדתות באוניברסיטה העברית, אינו נח על זרי הדפנה. "אני תמיד עסוק בלחשוב קדימה", הוא מבהיר, "יש לנו תוכניות מגירה שמאוד הייתי רוצה שיימצאו להן המשאבים. שירה היא התשובה הכי טובה, הכי פשוטה וגם הכי זולה לשחיקה המתמשכת של השפה והמחשבה בארץ".