יקיר העיר

אחרי שפירסם שני ספרי שירה למבוגרים וערך לפחות 500 אירועי ספרות בבית ביאליק, יקיר בן-משה (37) מפרסם ספר ילדים חדש בשם "גני הזהב של ס-נ-ק-ט-אפ-ו-" (עם עובד), המלווה באיורים קודרים ומרתקים של דנה דרויש. את כתיבת הספר הוא לא מקשר דווקא להולדת בנו מיכאל, כיום בן שנה ושמונה חודשים. "הספר נכתב הרבה לפני שמיכאל נולד, אני פשוט חי בתוך כזה עולם. מאז ומעולם קראתי שירי ילדים ואגדות לילדים", מספר בן-משה ומוסיף: "להיות אבא זה כמו להחזיק כפית גלידה ולאכול ולאכול. אתה כל הזמן לוגם מהטוב של העולם. אבל לאושר מתווסף גם קרום של חרדה. שלא יהיה מינוס בבנק כדי שאוכל לשלם על הפנטהאוז שיהיה לו, על הגן ועל הקרמבו".

בדומה לבן דודו רוני סומק ("אבא שלי ואמא של רוני אחים, כך שהסבתא, מהשיר הנפלא של רוני 'גן עדן לאורז', היא הסבתא המשותפת שלנו"), גם שירתו של בן-משה נגישה וכתובה בגובה העיניים. זו שירה וידויית המורכבת מחומרי המציאות. לעומת זאת, כשהוא כותב לילדים, כתיבתו אגדתית, חלומית ופיוטית.

"גני הזהב של סנקטאפו" מספר על עיר דמיונית וריקה מאדם המבקשת להביא אליה ילדים, והוא כתוב בלשון ציורית ועשירה. "הכתיבה למבוגרים והכתיבה לילדים נמצאות גב אל גב, כשהכתיבה לילדים היא אולי פנים כף היד", הוא אומר. "כשאני כותב לילדים אני מרגיש הכי אמיתי, כאילו אני הולך בלי חיתול. אני מרשה לעצמי למתוח את השפה ואת העולם כמו שמותחים מפת שולחן. הסיבה לכך היא שילדים מקבלים אותך, לא שופטים אותך, ואפשר להגזים ולנפח לילד את הסיפור כמו בלון דרך הפה. לעומת זאת, כשאני כותב שיר למבוגרים אני מרגיש שאף אחד לא מקשיב לי, שאני צריך להתנצל".

לדברי בן-משה, ההשראה לספר הגיעה מכיוונים רבים, החל בסרט היפני "המסע המופלא", דרך "הענק וגנו" של אוסקר ויילד ועד "האי הנעלם" של סאראמאגו ו"הערים הסמויות מעין" של איטאלו קלווינו. אבל את עיקר ההשראה שאב מאגדה שקרא על משה רבנו, המספרת על כך שאלוהים מודיע למשה כי הוא צריך למות. משה, שלא רוצה למות, מבקש מהשמיים ומהים להגן עליו, וכולם מסרבים. "פה נולד הרעיון של עיר שמבקשת שיבואו אליה וייתנו לה ממשות, ומתוך כך הבנתי עד כמה אני מחובר למסורת", מסביר בן-משה. "במשך שנים כתבתי בעיקר בפסח עד שבועות והייתי נכנס לשרוול של קינאה באנשים שיוצאים לפארקים ועושים על האש, ורק אני הנעבעך יושב וכותב שירים".

ערב בלתי נשכח

דומה כי יותר מכל בן-משה מזוהה עם ערבי הספרות והשירה שהוא עורך בבית ביאליק שבתל אביב. בכל שבוע אירוע במשך שנים. על האירועים הללו, ששמם הולך לפניהם, הוא מספר בעיניים נוצצות: "מתחילת עבודתי הרגשתי שאני בר מזל. אני קורא את כל הספרים שסביבם אני מקיים את האירועים, ומיד אני יכול לתרגם את הספר לאירוע ויודע את מי להזמין. האמת היא שכולם פונים אלינו, לפחות רובם, ואם היינו אומרים כן לכל אחד היינו מלאים עד 2017. יש כל כך הרבה קהל כל שבוע שאני לא יודע למה מלינים כל הזמן על הספרות העברית".

כשאני מבקשת מבן-משה להיזכר באירוע בלתי נשכח אחד, הוא מגמגם כמו אבא שנשאל איזה מבין ילדיו הוא מעדיף. אך לבסוף הוא נעתר: "בזמנו, לפני שנים, עשינו ערב שהוקדש לשירתה של לאה גולדברג, והזמנתי אליו את דליה רביקוביץ בתור אחת המשוררות הגדולות ביותר של השפה העברית ומי שהיתה תלמידה של לאה. הערב נערך בגינה והגיעו 700 איש. אני זוכר שהתור השתרך מבית ביאליק עד רחוב אלנבי. היה צפוף ומרגש, בעיקר כשדליה קראה שיר של לאה. היא קראה בשקיפות ובדיוק, וזה היה כאילו המשוררות התחבקו לרגע, כמו שביאליק היה קורא את אבן גבירול. ככה זה היה: משוררת גדולה קוראת משוררת גדולה בבית של משורר גדול".