"זה סיפור מלא בגעגוע": האחיות השכולות מעבירות את זכרונותיהן לדור הצעיר

אליסף פרץ, ששכל את אחיו אוריאל ואלירז ז"ל, ונוי פרי, ששכלה את אחיה סמ"ר טל יפרח ז"ל, חברו למתנדבים ולאחים שכולים וביקשו להקים קהילה, לקרב לבבות ולחבר את האחים והאחיות השכולים במדינת ישראל, ששייכים לכל גוני החברה הישראלית.

כך נוסדה עמותת "האחים שלנו", שבמסגרת עשייתה נערכה לאחרונה סדנת כתיבת ייחודית לספרי ילדים, בשיתוף "סדנאות הבית", בית הספר לכתיבה של אשכול נבו ואירית גידלי. בסדנה השתתפו חלק מהאחים ומהאחיות, ודרך תהליך הכתיבה הם עיבדו את הזיכרונות, נגעו בכאב וכתבו סיפורים שיהפכו לספרי ילדים, שבאמצעותם יוכלו להעביר לדור הצעיר את הזיכרון של היקירים להם שנפלו.

אביטל יהלומי (33) מנוף איילון שכלה ב־2012 את אחיה נתנאל, הצעיר ממנה בשלוש שנים, שנפל בהיתקלות עם מחבלים בגבול עם מצרים, והוא רק בן 20. "הוא שירת בחיל התותחנים, ככוח תגבור לכוח קרקל שהיה שם, והם נתקלו במחבלים שהגיעו מסיני עם הרבה חומרי נפץ במטרה לעשות פיגוע המוני. הוא היה בקו האש, והוא היה היחיד שנהרג. אחרים נפצעו. אנחנו שבעה ילדים. היינו שישה לפני שנתנאל נהרג, ואחרי שהוא נהרג נולדה אחותי".

רונית אבטליון (51) מירושלים שכלה ב־1992 את אחיה שבתאי מורנו, שהיה גדול ממנה בשנתיים. "שבתאי סיים שלוש שנות שירות מלא בגדוד 12 של גולני, ושבוע לפני השחרור הוא נפטר באופן פתאומי מקריש דם בלב, בגיל 21 וחצי. אנחנו משפחה של שמונה אחים - היינו שמונה, ועכשיו אנחנו שמונה במבנה חסר".

"המקום המיוחד שלנו"

עד כמה הרגשתן את הצורך להשמיע את קול האחים והאחיות השכולים?
לדברי יהלומי, "זה התחיל מהצורך לספר את הסיפור של אח שלי בכל יום זיכרון. יש סיפור מיוחד לאחים, משהו שהוא שלהם, הזיכרונות, הילדות, וצריך לתת לו מקום בתוך הסיפור של השכול".

לדברי אבטליון, "בהתחלה לא הבאתי בחשבון את זה שאני אחות שכולה, בגלל המחשבה שיש הבדל בין מי שנהרג בעת מילוי תפקידו לבין מי שנפטר בעת שירותו. בגלל שאחי לא נפטר בקרב או בפעולת איבה, היה לי קשה לקחת את המקום של אחות שכולה.

"שבתאי נתן את כל כולו בשירות קרבי מלא למען הגנת המדינה. כל זהותו היתה היותו חייל, ובמשך שנים רבות לא היתה התייחסות אלי באופן אישי. הייתי בת להורים שכולים. הייתי שקופה לעצמי ולעולם. הרגשתי שלא היתה לי את הרשות לכאוב את כאבי. אנחנו המשכנו, גדלנו, עבדנו, גידלנו משפחות, ובשנים האחרונות נוצרה בי פניות להקשיב ללב שלי, ואני נותנת לעצמי רשות להתגעגע. העמותה יצרה מפגשים מעודדי שיח ויצירה, וזה נתן לי המון משאבים להרגיש את עצמנו בקבוצת השווים".

ספרו לי על החוויה בסדנת הכתיבה.
"זה קודם כל משהו תרפויטי", אומרת יהלומי. "בלי קשר לסדנה אני כותבת, בעיקר למגירה, ופה לקחתי את זה צעד קדימה. סופרת הילדים אילנה זיידמן ליוותה אותנו גם בחשיבה וגם בעריכה. הספר שלי, 'ארץ החיילים', נמצא כעת בשלבי עריכה, ואני מקווה שהוא ייצא בקרוב. הוא מספר על המקום שאליו החיילים שהלכו מאיתנו מגיעים. השם של אחי מוזכר בו, והוא נוכח בו גם בתכונות האופי שלו ובמי שהוא היה בשבילי, אך הסיפור כללי יותר, משום שרציתי שהוא יוכל לגעת בכולם".

"דרך שמעוררת תקווה"

לדברי אבטליון, "עברתי בסדנה תהליך אישי מאוד. זה גם להעלות את הזיכרונות וגם להסתכל על עצמי - איך אני מולי ומול החברה. עלו הרבה מאוד נושאים שם, לא רק דרך השכול, והדרך שאני בוחרת בה היא כזו שמעוררת תקווה והשלמה. הספר שלי נקרא 'מקול הלב', לזכרו של שבתאי, שדרכו הצלחתי לברר מהו הקול בשבילי - המשפחתי והפנימי. יש בו את הפסקול המשפחתי מהזמן שהיינו צעירים, כשהמשפחה היתה באחדות ובהרמוניה, דרך המעבר לשכול.

"זה סיפור מלא בגעגוע. אני מזכירה את שמו ואת דמותו של אחי שבתאי, ואת היחס שלי אליו. זה הסיפור של התהליך שעברתי כדי למצוא את הקול שלי בחזרה. בספר, שכרגע נמצא בשלבי עריכה, היה לי חשוב להוסיף טעם, קול וריח, כדי שהסיפור יעבור דרך החושים. רציתי לספר לאחי שקולו האהוב, זה שידע לחבר ולגשר, נשמע גם כעת, יותר מ־30 שנים אחרי שנפטר".