נשארים במנגינה: ספר השירים של חטיבת גבעתי מנציח את חלליה

את 24 ביולי 2014 שמואל קסטרו (27) זוכר היטב. שמואל הוא היום מ"פ בגבעתי, לאחר שעשה לבדו את המסלול הפיקודי שתכנן לעבור עם ארז שגיא, חברו הטוב שהכיר בקורס מ"כים. אבל למציאות היו תוכניות אחרות.

"במהלך מבצע צוק איתן הייתי בתוך רצועת עזה, וארז נותר לשמור על פילבוקס בגזרה ממש על הגדר, עם עוד כמה חיילים מהקורס", הוא מספר. "פתאום שמענו בלאגן בקשר, צעקות, והבנו שהיתה היתקלות ושיש לוחמים מהפלוגה שנהרגו. במשך לילה שלם בעזה חשבתי כל הזמן רק על ארז. ידענו שהיו לוחמים שלא נהרגו בהיתקלות, וקיוויתי שהוא בטוב. למחרת בבוקר המ"פ אסף את הפלוגה בתוך בית בעזה וחשף בפנינו את השמות של מי שנהרגו. ארז היה ביניהם. לא היה לי זמן להתאבל, הייתי צריך להמשיך להילחם.

"בהרבה מאוד צמתים שבהם הייתי, פתאום אמרתי 'וואי, הוא היה צריך להיות איתי פה'", משתף שמואל בהתמודדותו היומיומית, שנמשכת כבר כמעט עשור. "כשהיית מפקד טירונים, אמרתי שאין סיכוי שהוא לא היה מ"כ טירונים. כשנבחרתי לצאת לקורס קצינים ידעתי שאם ארז היה בחיים - הוא היה יוצא איתי לקצונה. חשבנו שנהיה קצינים בגבעתי. בסוף נשארתי להגשים את החזון הזה לבד. אבל אני מאוד קרוב להורים שלו, שממש אימצו אותי. נשארתי איתם בקשר עד היום. זה התחיל אחרי שנגמר המבצע וביקרתי בסוף של השבעה. משם התחברתי מאוד למשפחה, ולהורים שלו, עדנה ואילן".

הקשר בין שמואל למשפחתו של ארז התחזק עוד יותר כשלפני חצי שנה, כשנולד בנו השני, החליט שמואל לקרוא לו על שם חברו הקרוב שנפל. "רציתי לעשות את זה כשנולד הבן הראשון שלי, אבל התביישתי, ולא ידעתי אם זה ישמח או יעציב את המשפחה", הוא מסביר. "כשנולד הילד השני, התקשרתי לעדנה ולאילן לפני הברית וסיפרתי להם. בכינו שלושתנו בטלפון".

"החיוך האמיתי הראשון"

האם, עדנה, מספרת שכשהחזיקה את הילד שנקרא על שם בנה, אחזה בה התרגשות שלא ידעה מאז נפל ארז בקרב בעודו בן 19. "הוא היה התינוק הראשון שהחזקתי מאז שארז נהרג, והרגשתי שהוא שלי", היא נזכרת. "זו היתה הפעם הראשונה מאז שחייכתי חיוך אמיתי, ולא מכני. אחת מהפעמים הבודדות שהלב שלי הרגיש שארז שם. מאז הקשר שלנו עם שמואל התחזק בכמה דרגות. אני פוגשת אימהות שכולות, ולכל אחת מהן אני מאחלת את מעמד ברית המילה של הילד שנקרא על שם הילד שלך".

גם הקשר המיוחד בין עדנה לארז הונצח לפני כמה שנים. אז היה זה בשיר שכתב יוסי גיספן, בהלחנת תומר הדדי ובביצועם של גיא ורועי זו־ארץ. שיר שהתבסס על הודעת ווטסאפ שכתב לאמו כמה חודשים טרם נפילתו, שבה איחל לה מזל טוב ליום הולדתה, ולעצמו את היכולת להשיב לה על כל מה שנתנה לו בחייו. שירו של ארז ושירים אחרים הם כעת חלק מספר שמוציאה חטיבת גבעתי, שמורכב משירים שכתבו נופלים בחיל, או מכאלה שנכתבו עליהם, והוא יועלה לרשת גם כפלייליסט ביוטיוב. שירו של ארז, "אל תחשבי ששכחתי", הוא מזכרת לקשר קרוב, כמעט לא שגרתי, בין אם לבנה.

"כולם מופתעים מההודעה שהוא כתב לי, אבל אותי זה לא הפתיע. מה - זה ארז! זה סוג הקשר שהיה לי איתו", אומרת האם בעודה בבית העלמין, ליד קבר בנה. "רק אחר כך הבנתי שזה מפתיע. כשקיבלתי את ההודעה לא חשבתי שזה משהו מיוחד, כי ככה היינו. יש נאום שהוא נשא בכיתה י"ב בראש השנה, מול כל הפנימיונים (ארז הוא בוגר פנימייה צבאית, ע"פ). כשאני קוראת את הטקסט שהוא כתב, אני אומרת 'וואו, היית זקן! מי כותב דברים כאלה בגילך?' אבל רק היום זה מפתיע אותי. ביום־יום זה היה רגיל".

הכאב שלא מרפה

מילות השיר, שהן כאמור מילות הודעת הטקסט, חושפות את מידת הקרבה הנדירה בין השניים. "אל תחשבי ששכחתי, הכל בסדר, אף פעם לא אשכח אותך", כתב ביום הולדתה. "לפעמים קצת קשה לי לשמור על קשר, אבל תמיד אהיה שלך". את חלק ממילותיו קעקעה עדנה על גופה. "היה לו יום עמוס, והוא שלח לי את הברכה כמעט בסופו", היא נזכרת כעת, ביום בשנה שבו הכאב היומיומי שהיא נושאת הופך כבד אף יותר.

"בשגרה אני חיה את השכול, אני לא חיה לידו", היא מסבירה, "ועם יום הזיכרון אני ממש מתמודדת. זה קשה מאוד. כולם מדברים איתי ושולחים תנחומים. הרבה אנשים מגיעים ומדברים על ארז, ואני צריכה להיות חזקה ולדבר על זה. אירועים לזכרו גורמים לי להתמודד עם השכול, וכנראה להתמודד איתו זה יותר קשה".