75 לישראל
75 הספרים שכל ישראלי צריך להכיר: החלום הרביעי, מאת דוד מלמד
ברומן דיסטופי מצמרר, שמרתיח עתיד ועבר בסיר אחד, מדמיין דוד מלמד כיצד עלול להיראות חורבן הבית השלישי • בדיעבד, אפשר לזהות בספר גם חוש נבואי: הוא חוזה את האינתיפאדה הראשונה ואת הרצח הפוליטי שחיכה מעבר לפינה
,עודכן
0השמעה
לרגל מלאת 75 שנה למדינה, ביקשנו ממבקרי הספרות של ישראל היום לגבש רשימה של 75 ספרים זכורים ונשכחים, משפיעים ונידחים, אהובים ושנואים, שהספרות הישראלית לא היתה מכירה את עצמה בלעדיהם.
שם ספר:החלום הרביעי
מחבר:דוד מלמד
שנת הוצאה:1986
הוצאה:ספריית הפועלים
מספר עמודים:176 עמודים
"החלום הרביעי" הוא, לפני הכל, חלום נבואי, ועל כך ראוי הסופר דוד מלמד לקידה של התפעלות מהולה בחשש. ז'אנר הדיסטופיה מבקש לדמיין את הגרוע שבכל העולמות האפשריים, כלומר משרטט את העתיד הקודר והמייאש ביותר, במטרה להתריע מפניו ולמנוע את התממשותו; אבל בחזיונות דיסטופיים מסוימים, וזה אחד מהם, התחזית שממנה ביקשו להזהיר מתגשמת בדייקנות מצמררת.
פרק ט' הוא המבהיל מכולם: האינתיפאדה הראשונה נרמזת כאן, כשנה לפני פריצתה, בכינויים "המרד הערבי" ו"המאורעות". כמה עמודים לאחר מכן מתברר לקורא כיצד ראש המפלגה הגדולה ביותר, שהניחה את היסוד להקמת המדינה, נרצח בידי צעיר יהודי קנאי, בחסות הסכמה שבשתיקה מצד סביבתו הקיצונית. קשה להאמין שהמילים הבאות הועלו על הכתב כבר בשנת 1986.
כואב ומשונה לקרוא אותן:
"יום קודם לכן אמר אחד מיריביו הפוליטיים בכנסת כי האיש בוגד וסוכן זר [...] לבסוף הצליח הג'יפ להתקרב לבמה והשומרים גררו את ראש המפלגה אל דלתו האחורית. והנה, ברגע הקצר שבו ניסה להציב את רגלו על מדרגת הג'יפ, מוקף בשומרי הראש ובהמון צמא הדם, נשמעה ירייה אחת עמומה. בטרם הספיקו לעמוד על טיבה צנח ראש המפלגה על דלת הג'יפ ועורפו זב דם. אלה שניצבו בקרבתו הבחינו מייד כי האיש מת במקום [...] בירושלים הוצאה פקודת מעצר נגד המתנקש. כשנשאל מה יש לו לומר, השיב לשופט: 'עשיתי את המעשה לשם שמיים. מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו. הוא עיכב את הגאולה. וביערת הרע מקרבך. הייתי חייב לחסל אותו כדי לקרב את המשיח'".
למחרת ההתנקשות העם היושב בציון אינו אותו עם.
מות המנהיג הוא אחד הזרעים הרקובים אשר מצמיחים את האירוע המכונן של הספר: "הנפילה", השם שניתן לכיבוש מדינת ישראל המפולגת והמסוכסכת בהתקפה מתואמת של צבא ערבי, בתום תקופה ממושכת של הידרדרות ביטחונית, מדינית ובעיקר חברתית. ישראלים רבים נספים, אחרים מגורשים; הנשארים חיים בפחד תמידי ובהשפלה איומה; החיים מתנהלים לרוב מאחורי תריסים מוגפים, לצלילי יללת הסירנות והודעותיו של הכובש הערבי בעברית עילגת; אזרחים מוצאים מבתיהם ללא התראה ונלקחים לחקירה ולמעצר, אך לעיתים קרובות מוכרזים כחסרי תועלת ומחוסלים על הכביש; וחילופי המכתבים בין הפליטים שגלו מישראל הכבושה לבין מי שנותרו בה נתונים תחת צנזורה, כדי למנוע כל פעילות מהפכנית. ברוב חלקי העולם לא מוכנים לקלוט את הפליטים הישראלים, עד שדווקא גרמניה המערבית, מכל המדינות, מסכימה לקבל את צאצאיהם של מי שהחזיקו באזרחותה לפני השואה, שכעת מכונה "השואה הראשונה". המספר, שעונה על הקריטריונים למעמד פליטות וממתין לראיון בשגרירות הגרמנית, שומע מישראלי אחר כי חיילי הכובש הערבי "מכינים מחנות-ריכוז בנגב. גדרות-תיל, צריפי מגורים, משרפות. יש להם ממי ללמוד".
שפת הרומן רזה וחסכונית, אולי כדי להצדיק את כותרת המשנה הלקונית "יומן אירועים". על רקע הצחיחות הלשונית, בולט מאוד השימוש במוטיב חוזר: הקוצים, המביעים את געגועי הישראלים הגולים לישראל הישנה והטובה, או הישנה והרעה. הם שולטים גם בפתיחת הרומן, שלא ברור מדוע נפקד מקומה מפנתיאון הפתיחות העבריות הגדולות: "כולנו צמחנו מן הקוצים, וכל כיסופינו התנקזו באופן באורח מוזר אל הקוצים. נשאנו על שכמנו זיכרונות אחרים, קורעים בבשרנו החי כמו רצועות תרמילי הגב במסעות הקיץ המפרכים. פני ילדינו סנטו בנו בחדרי השינה ובפארקים הירוקים שהדיפו ניחוח עוין. אך עם הזמן דהו הזיכרונות, קרעי תמונות לא נתאחו, חוויות חולין פשטו צורה ולבשו הילה חגיגית. עכשיו הקוצים כיסו את הכל".
הקלחת ההיסטורית של הרומן, שזמנים ותקופות נבללים בה ללא הרף, רותחת והולכת. הפליטים הישראלים המגיעים לגרמניה מקבלים תעודת שהייה זמנית – בצבע צהוב, כמובן – ומורשים לעסוק רק בעבודות דחק. בעיר מגוריו של המספר מוקם "חוג לתנ"ך", שאינו אלא מסווה לפעילות ציונית מחתרתית האסורה על הפליטים בחוק. אט אט המפגשים יוצרים תקווה לגאולה שתבוא עם הגשמת "החלום הרביעי" - בניין הבית הרביעי, מתוך שרידיו של השלישי שהישראלים הביאו לחורבנו.
בינתיים, בארץ, קמות מחתרות עבריות הלוחמות נגד הכובש הערבי, אך מנהלות מאבק אכזרי לא פחות בינן לבין עצמן. האם הניסיון לתקומה מחודשת בארץ ישראל יצליח? התשובה שמציע הספר אינה חד-משמעית, ורק על המשפט הידוע מ"רקוויאם לנזירה" של פוקנר אפשר להסכים: "העבר לעולם לא מת, הוא אפילו לא עבר".
בשיחה עם כותב שורות אלה העיד מלמד שכתב את "החלום הרביעי" כמעט בנשימה אחת, בהתפרצות אדירה. אפשר רק לשער איזה רומן דיסטופי יכולים לחלץ ממנו חומרי המציאות של התקופה הנוכחית.
