1.
90 שנה לשריפת הספרים בכיכר האופרה בברלין. ב־30 בינואר 1933 מונה היטלר לקנצלר; בחודש פברואר הותקנה תקנת החירום הראשונה; ב־22 במארס הוקם מחנה הריכוז דכאו; באפריל 1933 נקבע בחוק איסור עבודת יהודים בשירות הציבורי הגרמני; וב־10 במאי התקיים מעמד שריפת הספרים בכיכר האופרה - בסמוך למקום שריפת הבולה האפיפיורית על ידי מרטין לותר במאה ה־16. מיגור, השמדה וכליה של "ספרות יהודית מזיקה", כדרישת יוזף גבלס.
זו לא היתה יוזמה ממשלתית. היה זה אקט של סטודנטים נלהבים שזכה לברכת התועמלן. בימים הראשונים של מאי, נערך מבצע חפוז אך מאורגן של ביזת ספריות ציבוריות ואקדמיות, ארכיונים ואוספים פרטיים, על אלפי ספריהם.
הסלקציה היתה מתירנית לכדי אסון. הקריטריון להצטרפות לרשימת הספרים השרופים לא היה רק היות המחבר או המחברת יהודיים (כמו אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, ליון פויכטוונגר, היינריך היינה, קרל מרקס, אריך מריה רמרק, רוברט מוסיל, שטפן צווייג, אלפרד דבלין, אנה זגרס ועוד מאות אחרים), אלא גם יצירות וחומרי עיון פרי עטם של מחברים לא יהודים, שהיו אופוזיציוניים מדי, ליברליים מדי, קומוניסטיים מדי, פציפיסטיים מדי, קתוליים מדי, להט"ביים מדי, אנרכיסטיים מדי.
עשרות אלפי צופים הגיעו למעמד השריפה. זרקורים הוצבו בשיפולי הכיכר מבעוד מועד. אנשי האס.אה היו אחראים לסדר הציבורי, וגם ליציבות מערומי הספרים ולהלעטת הלהבות
הדועכות בדפים טריים. גבלס נאם: "לא לניוון ולשחיתות מוסרית! כן להגינות ולמוסר במשפחה ובמדינה! אני משליך ללהבות את כתביהם של היינריך מאן, ארנסט גלזר, אריך קסטנר. עידן האינטלקטואליות היהודית המופרזת מסתיים כעת. האדם הגרמני העתידי יהיה לא רק איש הספר, אלא גם איש האופי".
כיכר האופרה היתה רק הפרמיירה הנאצית לפרויקט השריפה הגדול. בחודשים שלאחר מכן, קבוצות סטודנטים ארגנו שריפות ספרים בערים וביישובים בכל רחבי גרמניה: מינכן, דרזדן, פרנקפורט, היידלברג, ברסלאו. בסך הכל תועדו לפחות 70 אירועי שריפות ספרים.
2.
הנייר הנעלם, הנאכל, עיגולי הלהבה המתפשטים בו במהירות, גיציו המתעופפים לשמיים שחורים, ריח הפיח הממוסס את החריפות המשכרת של הדיו. הספר הנשרף הוא גוף דועך, מתקמט, מתפורר ומתכלה. אבל הוא לא מתבזה. גם מתוך האבק הוא יתלכד בשנית.
כשהוציאו את רבי חנינא בן תרדיון להורג בשריפה, הרומאים השהו בכוונה ובאכזריות את מותו. "מה אתה רואה?", שאלו אותו ברגעים ההם תלמידיו. "גווילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר", ענה להם.
האות העברית, המילה, הטקסט - הללו בבואה של צפונות הבריאה במסורת היהודית. "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמיים וארץ". בתלמוד הבבלי, במסכת שבת, אומר רבי שמעון בן אלעזר: "העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע; הא למה זה דומה - לספר תורה שנשרפה", ורש"י מפרש כי גם על שריפת אותיות הקלף יש לקרוע כמנהגי האבלים.
גם בעידן הדאטה והענן הדיגיטלי, שבו הידע הוא כביכול על־זמני, חסין מפגעים פיזיים, לכאורה לא ניתן לפגיעה ולמחיקה - הספר נתון לאיום מתמיד של הכחדה. לא הטקסט הוא מטרת המכחידים, אלא הספר כסימבול, כדגל בראש התורן שיש להוריד אותו, ויהי מה
בשנת 1998, בעת ביקורו בישראל, קיים הפילוסוף הצרפתי־יהודי ז'אק דרידה שיחה עם מיכל בן־נפתלי ביד ושם. הפילוסוף הצרפתי התייחס בשיחה למילה היוונית "הולוקוסט" - "שריפת הכל" - שמייצגת ומייחדת את השואה בשפות לועזיות רבות. "אני סבור", אמר, "שהיום אי אפשר לשרוף שום דבר בכלל, אפילו לא מכתבי אהבה, בלי לחשוב על השואה הגדולה, השריפה הגדולה של העידן הזה" (מתוך "האתיקה של הזיכרון", רסלינג, מצרפתית: משה רון).
דרידה התייחס בדבריו לטוטאליות ולפרטיקולריות של השמדת היהודים, גם במחיר של "הנמכת" השואה להיקשים ולשריפות יומיומיות של טקסטים. אבל הוא הדהד את האקט העתיק של שריפת הספרים: אלו שהושלכו לתבערת הענק בכיכר האופרה, ואלה שהושלכו ושעוד יושלכו. הרי אם אנשים ממשיכים להישרף בעולם - מהם ספרים?
זו מזימת רשע שלעולם לא תצלח: הקונפוציאנים בסין בעת שושלת צ'ין, מדורת ההבלים של הנזיר הדומיניקני ג'ירולמו סבונרולה ברפובליקת פירנצה, שריפת התלמוד ולאחריה שריפת הקוראן, קרל החמישי שציווה לכלות את כתביו של מרטין לותר. הגווילים לעד נשרפים ונקברים בעפר, אבל האותיות הפורחות חוזרות לביתן. הן שבות לדף ולאנושות, וגם אש תמיד לא מצליחה להעלימן.
אומרים שהספרות לא נמצאת בשורות, אלא מרחפת בחלל שביניהן. שם נמצאת הכספת שבה צפונה המשמעות, וגם גדול הפורצים לא מסוגל להזיק לה. הספר כאובייקט אינו אלא מצב צבירה זמני. הספרות לא תלויה במהדורות דפוס, אלא ביכולת שלה להיות נוכחת תמיד בתודעה.
ובכל זאת, שריפת ספרים מעוררת כאב וזעזוע עזים, כמו היה זה גוף חי שהועלה על המוקד. השריפה אינה רק אקט של מחיקה; היא פעולה של סלידה קיצונית, של התרסה ושל רצון להיטהר מטומאה. השורף לועג לאפשרות קיומו של הספר. הוא מבין שהטקסט לא יתכלה לעולם, אבל מסתפק בהצהרה שלפיה הוא שולל את בריאתו.
לכן, כל שריפה מכריחה אותנו לחשוב בכל זאת על ההולוקוסט, על "שריפת הכל", שבה אין ולו דבר אחד שחומק מהלהבות.
3.
כבר 2,200 שנה הספרים נשרפים. הם ממשיכים להישרף. תלויים על הצלב, מועלים תדירות על המוקד, מושכים אל הכיכרות את האספסוף הנלהב, הזועק, המתלהם, שרואה בספר איום על חייו. על מי מאיים הספר?
אפשר לגרוס את הספר, לקרוע אותו, להשליכו לנהר, להיפטר ממנו באגביות אל ערימת אשפה ברחוב; אפשר לקבור אותו במחסנים נעולים או ממש באדמה, להכתים את דפיו בדיו סגולה, להטביעו בגיגית מים רדודים עד שייטשטש הכתב. יש אינספור צורות ודרכים ואופנים לבזות את הספר, להעלימו, לשנות את צורתו וייעודו. ואפשר כמובן להחרים את הספר, לצנזר אותו, להכפיף אותו לפקידים, להטיל עליו את אימת הביורוקרטיה.
אבל אין זעזוע גדול יותר משריפת הספר. אין אירוע מצמית ומעורר סלידה יותר מאשר השמדה של דפי הנייר, בטמפרטורה המדויקת (233 מעלות צלזיוס) ההופכת צבר סיבים לבנים לעשן שחור, לאפר דקיק, נידף, קל מנוצה. כשאתה משמיד ספר אתה משמיד את האויב שלך, ואת האמונות של האויב שלך.
גם בעידן הדאטה והענן הדיגיטלי, שבו הידע הוא כביכול על־זמני, חסין פגעים פיזיים, לכאורה לא ניתן לפגיעה ולמחיקה - הספר נתון לאיום מתמיד של הכחדה. לא הטקסט הוא מטרת המכחידים, אלא הספר כסימבול, כדגל בראש התורן שיש להוריד אותו, ויהי מה. קשה להיפרע מהפתולוגיה האנושית הזו.
מאז ברלין 1933 נרשמו עוד מאות אירועי שריפת ספרים בעולם: ב־1946 כוחות איראניים הביסו את הממשלה הכורדית האוטונומית, ולאחר הניצחון שרפו את כל הספרים בשפה הכורדית שנמצאו במוסדות המדינה; ב־1948, ולאורך כל העשור שלאחריה, נשרפו אלפי חוברות קומיקס בחוף המזרחי בארה"ב - בחצרות בתי ספר ובעידוד מורים והורים; ב־1973, כחלק מההפיכה הצבאית בצ'ילה, הורו אנשי הגנרל פינושה על שריפת ספרים שנחשבו "חתרניים". באותה השנה, בתיכון בצפון דקוטה שבארה"ב, הועלו באש עשרות כרכים של "בית מטבחיים חמש" מאת קורט וונגוט, כיוון שהיו "מעוררי התנגדות".
זה הולך ונמשך: בשנת 1981, התפרצות זעם של כוחות הביטחון בסרי לנקה כמחאה על מות שלושה שוטרים הובילה לשריפת ספרייה ציבורית בעיר ג'פנה שבצפון המדינה, ו־95 אלף ספרים הושמדו; עשור לאחר מכן, ספרים היו קורבנות קלים במלחמות האתניות בחבר העמים ובבלקן; ב־1992, במלחמת אבחזיה־גאורגיה, פרצו כוחות גאורגיים למכון לשפה, לספרות ולהיסטוריה של אבחזיה בעיר סוחומי, והעלו את המבנה על ספריו באש; באותה השנה הופצצה הספרייה הלאומית של בוסניה והרצגובינה בסרייבו - 1.5 מיליון ספרים הושמדו, והלאומנים הסרבים ירו בכל מי שניצה להציל ספרים מהבניין הבוער.
באיטליה, 2006, בעיירה צ'קאנו, שני חברי מועצה מקומיים שרפו עותק של "צופן דה וינצ'י" מאת דן בראון, וכינו את הספר "חילול השם". ב־2008, תלמידי ישיבה באור יהודה שרפו מאות עותקים של הברית החדשה. זו לא היתה הפעם הראשונה שכרכי הברית החדשה נשרפו בישראל.
4.
לאחר המלחמה הפכה כיכר האופרה בברלין ל"כיכר בבל", על שם הסוציאל־דמוקרט הגרמני אוגוסט בבל (Bebel).
בשנת 1995 נחנכה בכיכר האנדרטה "ספרייה" - מיצב סביבתי חבוי, צנוע, כמעט אגבי, אבל עוצמתי ומכה־אלם למי שנתקל בו. זו עבודה של האמן הישראלי מיכה אולמן - והיא למעשה חדר תת־קרקעי, שאורך כל צלע בו הוא חמישה מטרים ושעל קירותיו הותקנו מדפי ספרים ריקים, לבנים. תקרת זכוכית קטנה מעל החדר פונה אל לב הכיכר, מאפשרת לעוברים ולשבים שממעל להביט פנימה, למטה, אל הריק.
אולמן סיפר בראיון בשנת 2016 כי כשהגיע לראשונה לכיכר, בשלב המחשבה הראשונית על הקמת אנדרטה, "היו במקום שלוליות לאחר הגשם. בשלוליות השתקפו העננים, וראיתי לראשונה את דימוי העשן והשריפה".
כיום, הפוסע בשדרות אונטר דן לינדן שבברלין יתקשה ללכוד בעין את אשנב הזכוכית הקטן של האנדרטה, המרוצף במקריות וללא טכס באבני הכיכר הגדולה. "האנדרטה עוסקת בהיעדר, ומנסה לגעת לא רק בשריפת הספרים, אלא אף במכלול, במה שקרה כמה שנים לאחר אותו האירוע. אין דרך לבטא את גודל האירוע אם מסתכלים על כולו, ובשל כך בחרתי בהיעדר, ולא בגודל פיזי. כל אחד מאיתנו יכול לראות עצמו כקורבן לאותו האירוע, כנזרק לבור, אך גם כתליין המשליך לבור".
החלל בחדר מאפשר אחסון של כ־20 אלף ספרים, אבל המדפים ריקים. 90 שנה אחרי השריפה הגדולה, העשן עוד לא כלה. האותיות עוד פורחות באוויר.
