הספרים הגדולים של ענק הספרות

המורה הוותיק יעקב פינֶס, אחד מגיבוריו של מאיר שלו ברומן הראשון שלו, ״רומן רוסי״, היה אלרגי למילים גסות. כשהצעקה, שהדהדה ברחבי הישוב החקלאי בקטן בעמק יזרעאל ״אני דופק את הנכדה של ליברסון״ העירה אותו משנתו, לבו רעד, לא רק מחרדה – הוא ראה את עצמו כאותו נער הולנדי ששם את אצבעו בסכר, מנסה נואשות להגן על החברה המתהווה במקום מפני מפגעים. הוא רצה ״לתפוס את החולירע״ הצועק מילים גסות, אך כשנשאל מדוע הוא עצמו אינו מעברת את שמו, שגרם לחיילי המנדט הבריטי דוברי האנגלית לשוב ולגחך בכל פעם שנתקלו בו, הוא תהה בתמימות: מדוע שיעברת? הרי יעקב הוא שם עברי נאה.

מאיר שלו היה יצרן מצטיין של אנקדוטות כאלה והוא ידע לצייר במומחיות טיפוסים כאלה: מי שלוקחים את שליחותם – במקרה זה השליחות החינוכית – ברצינות תהומית, וזו מחלחלת גם אל היחס שלהם אל עצמם, ומעוורת אותם לראות חריצים, סדקים ופגמים בדמות שהם מקווים להציג בציבור. במקרה של ״רומן רוסי״ – הרומן הראשון של שלו, שראה אור בשנת 1988 (בהוצאת עם עובד, שם ראו אור גם כל הרומנים הבאים שלו) הפך מיד לרב מכר וממשיך להיות אחד הספרים הפופולאריים ביותר בעברית – מדובר בתושביו של ישוב חקלאי של בני העלייה השנייה, אולם שלו ידע להציג באותה כפילות שיש בה חום מצד אחד ואכזריות או אומללות מנגד, גם את גיבוריו הירושלמיים העירוניים, כמו בני משפחת האופים שאת סיפוריהם הוא מגולל ב״עשו״, או סביב רפאל הקשיש החי רוב ימיו בבדידות בנגב, ברומן ״בביתו במדבר״.

הישוב שבו מתרחשת עלילת ״רומן רוסי״ אינו מוזכר בשם, אבל מאפיינים רבים בו מזכירים, כמובן, את נהלל שבו נולד שלו ובו התיישבה קודם לכן משפחת אמו, בתיה בן ברק. הרומן השני שלו, שהצליח לא פחות, ״עשו״, מתרחש בירושלים, עיר שאליה עבר שלו עם משפחתו בגיל צעיר ובה גדל ולמד. עושר המיתוסים החלוציים, ההתמצאות העמוקה בצמחייה ובעולם החרקים והקרבה לאדמה שאפיינו את ״רומן רוסי״, פינו כאן את מקומם למיתוסים אחרים – ובראשם השכול, והאופן שבו הוא מהווה כרטיס כניסה לחברה הישראלית. במרכז ״עשו״ עומדת משפחת אופים ירושלמית, הנודדת בהמשך לכפר בשפלה, וכן התאומים יעקב (הוא האב השכול, שבנו שהיה חיל ביחידה מובחרת נפל) ועשו (כך מכנה המספר את עצמו), שמתקיימת ביניהם אותה קנאת אחים המוכרת מסיפור בראשית, במקביל לסוג של סימביוזה המתבקשת מתנאי חייהם ומהצמצום הכלכלי שבו גדלו – למשל בילדותם, כשמתברר ששניהם זקוקים למשקפיים, אבל המשפחה יכולה לרכוש רק זוג משקפיים אחד, וכך אחד מהם מרכיב את המשקפיים שבוע אחד וקורא מהלוח באוזני האחר, ובשבוע שלאחריו הם מתחלפים. הביקורות המתפעלות מ״עשו״ הצביעו גם על העובדה שניתן לפרש את הספר פירוש פוליטי, שבו התאומים הם, כמובן, הישראלים והפלסטינים, הרבים על אותה ירושה, אותה ארץ, וסימוכין לכך נמצאו בתאריכים הסמליים המשובצים בטקסט ובעיקר שנת 1948, שבה זכה יעקב לרשת את המאפייה בעוד אחיו יוצא לגלות אמריקה מלווה במילותיה של אמו ״לא יהיה לך משפחה. לא יהיה לך ילד. לא יהיה לך אדמה״.

הרומן השלישי של שלו ״כימים אחדים״ ראה אור בשנת 1994, נטל את שמו מן הפסוק בספר בראשית המתאר את שבע השנים שעבד יעקב כדי לזכות בידה של רחל, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. גם כאן מדובר בסאגה ארוכת שנים, אלא שהמבנה המשפחתי המסורתי בה מפורר יותר מבספריו הקודמים. האישה שבמרכז הסיפור, יהודית, אמו של המספר, שהוא ״שתוקי״ (דהיינו אינו יודע מיהו אביו ועל כך נאלץ לשתוק כשהוא נשאל על כך), מחוזרת על ידי שלושה גברים, שוב, בישוב כפרי בעמק יזרעאל, וסיפור האהבה הרב כיווני, המסועף והדרמתי הזה מספק לשלו הזדמנות לחזור אל הצבעוניות של הרפת שקירותיה ספוגים בחלב ואל הגיבורים שיש בהם תערובות של גסות עזה ועדינות מפתיעה.

ההשראה התנ״כית ניכרת באנקדוטות השונות, גם מעבר לכותרת כמובן, אם כי שלו בחר להעניק את השם רחל – שהרי אי אפשר היה בלי רחל בספר כזה – דווקא לפרה. גם ב״רומן רוסי״ היה פר שאפשר היה לטעות ולחשוב שהוא בן אנוש, אבל זאת בזכות תחבולה ספרותית ששלו אהב לנקוט בה: פיזור רמזים על אירוע או דמות, לעתים משניים אבל תמיד מסקרנים, שחוזרים שוב ושוב בין עלילות הספר, ופתרון – לרוב משעשע – רק בסופו, ולעתים קרובות מלווה בנגיעות של ריאליזם פנטסטי.

אחרי שלושת הרומנים הראשונים הללו הגיעו עוד רבים וטובים. שלו חזר בהם אל העמק – כשתיאר את תולדות משפחת אמו ב״הדבר היה ככה״, או ב״פונטנלה״ המתרחש באחוזה ״חצר יופה״, שבה מתגוררים יחדיו צאצאיה של משפחה אחת שהזיכרונות מגדרים אותה מפני סביבתה; אך גם נדד על הנגב עם ״בביתו במדבר״, אל מושבה כרמלית ב״שתיים דובים״, ושוב לירושלים בספרו האחרון ״אל תספר לאחיך״, שראה אור בשנה שעברה (2022). העיסוק בעברית ובסיפורי התנ״ך מופיע בכל אלה, וגם בטור השבועי הסטירי-פוליטי ששלו כתב לאורך שנים, שמותר לנחש כי לאחר מותו ייאסף כעת לספר.