כשאמו של הסופר חגי ליניק ביקשה ממנו להוציא מביתה אלבומי תמונות ישנים, נולד הרעיון לספר שערך "דבר הדומה לצלצול פעמון", שבו 26 יוצרים כותבים טקסטים בהשראת תמונות בשחור־לבן.
"לתפיסתי, הכתיבה באה מתוך דימוי, לא מתוך רעיון", אומר ליניק. "תמיד יש משהו מול העיניים. אמא שלי בת ה־96 חששה שהאלבומים הישנים האלה יושלכו לרחוב לאחר מותה. מצאתי צילומים מתקופות שונות, ומתחת לכל אחד מהם המצולם הוסיף משפט שמתאר את התמונה, ובעצם מעשיר אותה".
ליניק פנה ליוצרים כמו יאיר גרבוז, נורית זרחי, דרור בורשטיין ועוד מישראל, וליוצרים צרפתים כמו קמי דה טולדו וז'אק סיקאר, שהתבקשו לבחור תמונה בשחור־לבן ולכתוב עליה. "הדבר היחיד שאמרתי לאנשים זה שלא יבחרו בתצלום שלהם, כי זה נראה לי מוזר שאדם יכתוב על עצמו. חוץ מזה, השארתי את זה פתוח".
התוצאה היא מגוון של תמונות מסוגים שונים. "בילו בליך בחר תמונה של מגרש חניה, מאיר ויזלטיר כתב על תצלום בן מאה של ההורים שלו, איתן גרין כתב על צילום של פרנסואה טריפו בסט צילומי סרט. כל אחד בחר תצלום שהוא מרגיש בנוח איתו. זה מה שיפה - יש עדינות ורכות בספר בעיניי, וזה כתוצאה מהמינון של הבחירה של הכותבים".
בעיצוב הספר הושקעה מחשבה רבה מצידו של המעצב, מיכאל גורדון. "האור הוא שחקן ראשי בספר", אומר גורדון. "בסוגי צילומים שונים יש משחקים עם האור. מאחר שהנושא הוא גם טקסט וגם צילום, יש בהחלט התייחסות למדיום של הצילום. למשל, בכריכה של הספר יש הטבעה של חומר מתכתי בצבע נחושת, כמו של פעמון, והיא משתנה לפי זווית האור שפוגע בה. לפעמים העטיפה נעלמת - ולפעמים בוהקת, תלוי בזווית.
"הכותרת של הספר, 'דבר הדומה לצלצול פעמון', היא תיאור לא של הדבר עצמו, אלא של דבר לא לגמרי קונקרטי. אז בעטיפה לקחתי את הטקסט ועשיתי אפיון של פעמון, שהדברים זזים טיפה. כל היחס לדימויים בספר הוא לא קונקרטי. זה לא צילום וזהו, זה לפתח את מערכת היחסים שבין הדימוי לטקסט, עם המאפיינים השונים של צורת הכתיבה מול המאפיינים של סוג הצילום, של המקום, של הצילום הספציפי בתוך ההיסטוריה והמסורת של הצילום, מאז המצאתו".
ליניק עצמו בחר בתצלום מילדותו של אחיו הבכור, זוהר, שנהרג בתאונת אימונים בסיירת מטכ"ל כשליניק היה בן 9. בתצלום, זוהר מחופש לתרנגול, עומד בפרופיל למצלמה. "בתמונה הזו, או שרואים את הילד או שרואים את התחפושת. זה תפס אותי, ולכן קראתי לטקסט 'או־או'. אי אפשר לראות גם את התרנגול וגם את הילד, זה או זה או זה.
"אחי הבכור נהרג כשהייתי בן 9 והוא היה בן 19. יש לי פה את היכולת להעניק איזה רגע לנוכחות שלו. אני מחובר אליו גם בלי התצלום, אז זה מאפשר לי דווקא להתנתק ממנו קצת, שהוא לא יהיה רק בתוכי, שיהיה על נייר עם חיים משלו".
האם הספר הזה מבקש לעודד אותנו להשהות יותר את המבט?
"לגמרי. להשהות את המבט, שלא הכל יהיה במהירות. לעצור, למפות את התצלום. לא רק להעביר את העיניים, אלא לרדת לפרטים. בתצלום שחור־לבן יש עשרות גוונים של אפור, ואותו הדבר בתפיסה ובראייה. ביקשתי לא לברוח מהאסוציאציות, להישאר איתן, ככה שאם אתה מוריד את התצלום אתה לא תבין את הטקסט.
"אם כשמורידים את התצלום הקוראים לא מבינים - אז הצלחנו, כי ככה ברור שהם משלימים האחד את השני. בגלל זה היה לנו קושי מאוד גדול להחליט איפה להציב את התצלום, וזו היכולת המופלאה של מיכאל גורדון, שקבע את התצלום בכל פעם במקום הראוי מבחינת הטקסט. זה חייב להיות מגוון".
ביום שישי ייערך אירוע ההשקה של הספר. אני שואל את ליניק על מה הוא עובד עכשיו, אחרי שהספר יצא, ואם מתוכננים פרויקטים דומים בעתיד. "הפרויקט הבא ישלב אלמנטים שונים של אמנות. אני רוצה שבמאים, משוררים ויוצרים שונים יכתבו כל אחד ארבעה עמודים של קומיקס. ככה יהיה ספר עם 30 משתתפים, שכל אחד יוצר סצנה בקומיקס. בהמשך יראה אור קובץ סיפורים שאני עובד עליו".
אירוע השקת הספר "דבר הדומה לצלצול פעמון" (בהוצאת פחם) ייערך ביום שישי, 10 במארס, בשעה 12:30 בתיאטרון תמונע שבתל אביב, בהשתתפות יגאל שוורץ, איתן גרין, תמר ברגר, נועה צדקה, ערן קולירין ומאיר ויזלטיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו