שירה ביטון, קונדיטורית ואשת משפחה, נכלאת ל־15 שנה לאחר שירתה בנער שהרג את בנה הצעיר. בשנות ה־30 המאוחרות לחייה היא נאלצת פתאום לנווט את דרכה בין פושעות אגרסיביות, תנאים ירודים וסוהרות שחוקות. בינתיים בעלה אייל צריך לגדל לבד את שתי בנותיהם הנותרות ולהתמודד עם חובות, בדידות ואשמה מודחקת, וכן עם גורמים עברייניים שמבקשים נקמה על מעשיה של אשתו.
זו נקודת הפתיחה של "חנינה", רומן הביכורים של מאיה וקסלר. הסיפור מובא בגוף ראשון משתי נקודות מבט, של שירה ושל אייל, ומתאר את התמודדותם עם המצב החדש והבלתי אפשרי שאליו נקלעו. הספר סובב סביב עימותים דרמטיים בתוך הכלא ומחוצה לו, כולל לא מעט אקשן ושלל הסתבכויות עם גורמים מפוקפקים, אך במוקדו ניצבים הפסיכולוגיה של הגיבורים, מערכות היחסים שלהם והצורך שלהם בכפרה.
כלא הוא בהגדרתו "מקום אחר" - המקום שאליו החברה שולחת את מי שהוחלט, מסיבות שונות, שאינם יכולים להיות חלק ממנה. לכן הכלא הוא מקום זר שממעטים לראות ולשמוע עליו, וכלא לנשים על אחת כמה וכמה: בישראל כולה יש רק מעט יותר מ־200 אסירות, שמוחזקות כולן בכלא אחד. עד כמה שידיעתי מגעת, "חנינה" הוא היצירה הספרותית הראשונה בעברית שמתרחשת במרחב המודחק הזה.
בדומה לסדרה הפופולרית "כתום זה השחור החדש", שמתרחשת אף היא בכלא נשים, וקסלר מתגברת על הזרות של הכלא בכך שהיא מציגה לנו אותו מבעד לעיניה של אישה "נורמטיבית", שחוויית החיים שלה קרובה לזו של הקורא: הפשע שבגינו נאסרה הוא אמנם חמור, אבל קשה שלא להזדהות עם המניעים שלה. יחד עם שירה גם הקורא מושלך אל הכלא, על שלל התופעות הקשות שמאפיינות אותו: אלימות מצד אסירות אחרות, זנות והתמכרות לסמים, פגיעה עצמית, בידוד והמחיר הפסיכולוגי שהוא גובה. הפרקים הראשונים של הספר, שמציגים את הקלות שבה החיים יכולים להתפרק, מעוררים הזדהות ותחושת מועקה עמוקה.
אך לצד הקושי, יש כאן גם רגעים מלאי חמלה: לדוגמה, כששירה מתגייסת להכין כיבוד ליום הולדתה של אסירה ערבייה צעירה, שבני משפחתה אינם מבקרים אותה; או כשאייל זוכה לסיוע נחוץ ביותר ממקור לא צפוי. גם הדמויות הקשוחות והמאיימות ביותר מתגלות באנושיותן, ודווקא מתוך חוסר האונים והמועקה הספר מזכיר את הטוב שיש בעולם ואת חשיבותם העצומה של מעגלי תמיכה חברתיים.
שירה היא אישה יזמית, עצמאית, כזו שמצויה תמיד בתנועה קדימה; היא מדחיקה את העבר, והמשפחה היחידה שלה היא זו שיצרה בעצמה. עכשיו היא מוצאת את עצמה תקועה במקום, פשוטו כמשמעו. כחלק מתוכנית השיקום היא נדרשת להשתתף בקבוצה טיפולית, למרות רתיעתה הרבה: "כל מה שפסיכולוגים רוצים לעשות זה לדבר על אמא או על אבא, בדרך כלל על שניהם. ולמה? (...) כי אנשים שמסרבים להתבגר ולקחת אחריות על החיים שלהם מחפשים מישהו להאשים אותו בדפיקויות שלהם?" שירה מתוודעת בהדרגה לדפוסי המצוקה שלה, שכוללים זעם והתנהגות אימפולסיבית, וצריכה לצלול אל העבר הרחוק כדי למצוא בו את מקורם. אייל, בינתיים, נמצא בעמדה ההפוכה: כאדם שנמנע כל חייו מעימותים, הוא נאלץ לקבל אחריות בלעדית למשפחתו ולעמוד לבד כנגד גורמים שמבקשים לפגוע בו ובקרובים אליו.
מעל הספר כולו מרחפת השאלה של נטילת החוק לידיים. אדם שפועל על דעת עצמו נגד מי שפגעו בו, לנוכח מערכת אכיפה לא מתפקדת, מושחתת או רחומה מדי, הוא מוטיב נפוץ בז'אנר המתח, מדמויות קומיקס כמו באטמן או "המעניש" ועד לספרים כמו "עת להרוג" של ג'ון גרישם. בעת הנוכחית, שבה מסתמן שהפתרון הממשלתי לפיגועי טרור הוא חלוקת נשק לאזרחים, הדיון הזה נעשה אקטואלי במיוחד. ואכן, הגיבורים של "חנינה" פוגשים פעם אחר פעם בכשליה של מערכת אכיפת החוק: הנער שרצח את בנה של שירה עמד לצאת לחופשי מטעמי אי־כשירות; רשויות הכלא לא מסוגלות למנוע אלימות בתחומן; והמשטרה לא מצליחה להגן על אייל כשהוא מאוים על ידי ארגון פשע.
אבל הדיון של "חנינה" בשאלה הזו מורכב יותר: לצד הצורך לפעול כנגד אי־צדק, הספר מראה גם את המחירים של פעולה כזו ואת נקודות העיוורון שלה; את הקלות הרבה שבה מאבק צודק כנגד עוולה יכול להיצבע על ידי תפיסות מאצ'ואיסטיות; או את העוול שהפעולה עצמה עלולה לחולל. "לא הצלחתי להיזכר אפילו בפעם אחת שמישהי הזכירה את קורבנות הפשע שלה", חושבת שירה, ומבינה שהיא עצמה נמצאת בכלל זה. מול מודל הנקמה, הפסיכולוגית בכלא מציבה את המודל של ועדות פיוס ואמת, שאין בהן עונש כלל אלא רק הכרה בעוול. הקונפליקט המוסרי בין העמדות השונות הוא אותנטי ומורכב; ההכרעה מגיעה רק קרוב לסיום הרומן, והקורא מוצא את עצמו משנה את דעתו תוך כדי הקריאה לגבי הדמויות ומידת המוסריות שלהן.
הספר לופת מתחילתו ועד סופו, עם דמויות וסיטואציות אמינות שניכר שעומד מאחוריהן תחקיר מקיף. ניכר שזה ספר שמבין את ציפיות הקוראים ומשחק בהן באופנים מפתיעים. ההחלטה להוציא לאור ספר ביכורים שאורכו יותר מ־500 עמודים היא לא מובנת מאליה, בוודאי בשוק הספרים הנוכחי, והסיפור אכן מצדיק את ההיקף הזה. לאור זרותו של הכלא לקורא הממוצע, התיאורים יכלו להיות קונקרטיים יותר, ולעיתים קשה לעקוב במדויק אחרי ציר הזמן העלילתי. הספר עושה גם שימוש מוגזם בפלשבקים - כמעט כל פרק כולל כמה פסקאות שמתארות זיכרון של הדמות, לפעמים גם זיכרון בתוך זיכרון, לעיתים קרובות באמצע התרחשות או דיאלוג. הצורך בכלי הזה מובן, אבל השימוש התכוף בו מייגע ופוגע במקצב של סצנות רבות. אך בסיכומו של דבר, לא מדובר בפגמים מהותיים, והתוצאה הסופית היא ללא ספק הישג מרשים.
גם הקונפליקטים הפנימיים של הגיבורים וגם הקונפליקט המוסרי שלהם מתנקזים לשאלה של הסתמכות עצמית לעומת הישענות על אחרים, בין שאלה חברים או אסירות אחרות, ובין שזו "המערכת". בסופו של דבר, אומרת לנו וקסלר, שום אדם אינו יכול להתמודד עם העולם לבדו: כבר קבעו חז"ל כי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". ההסתמכות על אחרים כרוכה בהכרח בוויתור על אוטונומיה, ולעיתים על דימוי עצמי. לקבל עזרה פירושו להודות בכך שאיננו כל־יכולים, שאנחנו חלשים ממה שחשבנו. לכן נראה שהחנינה שבשמו של הספר אינה רק החנינה שאנו מבקשים לקבל אלא, בראש ובראשונה, החנינה שאנו נדרשים להעניק - לאחרים ולעצמנו.
מאיה וקסלר / חנינה, כנרת זמורה דביר, 544 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו