לספר הפרוזה השני של זאב סמילנסקי קוראים "כסף", אבל ליתר דיוק, יותר מאשר בכסף הוא עוסק בדאטה, למעשה בביג דאטה - כלומר, באופן שבו השפע הבלתי נתפס של מידע מפקיע מידי האדם את היכולת להבין בשכלו את הדברים, ומאלצו לפנות את מקומו לכל מיני אלגוריתמים, קודים, רובוטים ויחד איתם, בפשטות, לכאוס.
הגיבור של "כסף", מעין בחור־חמד בשם אלישע, בכלל לא רודף אחרי כסף. הוא חובב צמחים וכוכבים, ו"כסף, לטעמו, לא היה אלא הפרשה שאנשים מפרישים כחלק מתהליך הקיום שלהם". אבל אחרי שלא הצליח לקבל קביעות באקדמיה בתחומו, אסטרופיזיקה, הוא עוזב את אוניברסיטת סיאטל ומשתלב, בזכות יכולותיו המתמטיות, בעולם הפינטק (Fintech, financial technology). הוא מתקבל לעבודה בקרן גידור ניו־יורקית בשם "הרמוני", שבניגוד אירוני לשמה, שואבת רווחי עתק דווקא מתקופות של משבר עולמי וקריסות כלכליות.
סוד ההצלחה של קרן "הרמוני" הוא לא הבנה עמוקה של השווקים הגלובליים, אלא מודל סטטיסטי - קוד מכונה - שמופעל בהצלחה במשך שנים רבות, כך שאיש, אפילו המנהלים של הקרן, לא יודעים במה בעצם היא משקיעה בכל רגע נתון. אחד מהם מספר לאלישע: "המערכת הזאת סוחרת בעצמה באיגרות החוב האלה, ומשפריצה החוצה כסף, המון כסף, מאות מיליונים של דולרים כל שנה, אולי מיליארד, מבלי שמישהו ייגע בה, או אפילו בלי שמישהו יודע מה קורה שם בפנים - רצה, שואבת כסף מהעולם וסוחטת אותו, ככה, לתוך ההרמוני".
מכיוון שהקוד כתוב בשפות ישנות, לאיש אין גישה אליו, למעט למְפַתח שלו, גאון מתבודד החי בצידה השני של היבשת, בקליפורניה, בבקתה עלובה השוכנת בראש מצוק המשקיף אל האוקיינוס, ואלישע נשלח לשם כדי להכיר את רזי הקוד ולפתח קוד דומה - אולי אפילו יעיל יותר - בשפות עדכניות. אבל בזמן שאלישע יושב בביתו, חושף בפניו המְפַתח לא רק את הקוד הסודי של הרמוני, אלא גם את סוד העולם כפי שהוא מבין אותו. "אין סדר", הוא אומר לאלישע, ומוסיף: "אבל! אבל! אבל, אבל, אבל בתוך האי־סדר יש סדר", ואחר כך בלחישה: "יש סדר באי־סדר".
התובנה הזאת, בדבר הסדר שנחבא אי שם במעמקי האי־סדר, היא לא רק המַפְתח לעולם הפינטק, כפי ש"כסף" מבין אותו, אלא גם המפתח הצורני העקרוני של הספר, שנקרא כאילו לא חלות עליו היררכיות מארגנות של טפל ועיקר או קונבנציות מקובלות של כתיבת סיפור: זה טקסט מלא בקפיצות תזזיתיות ובדמויות קפריזיות ובלתי מוסברות, אין בו קול מספר מובחן, ויותר מכל - יש בו ים של פרטים, רשימות מצאי וגושי אינפורמציה שלולא הבסיס הרעיוני המנומק היו יוצרים מכשול בלתי עביר.
למשל, כאשר אלישע משחק, בזמן טיסה, במשחק קלפים ממוחשב, מתוארים מהלכי המשחק, לפרטי פרטיו, על פני כשני עמודים ("הוא שם שש יהלום על שבע ולאחריו נגלה חמש ואחריו ארבע, כך שכעת היה לו מגדל של חמישה יהלומים מסודרים..."). כשהוא מכין תה, פעולותיו נפרשות על פני כעמוד ("הוא מילא את המיחם במים וחזר והציב אותו על בסיסו ולחץ על הכפתור. אור כתום נדלק בתחתית המיחם ורחש עלה ממנו...").
כשהוא מגיע לחנות נוחות בתחנת דלק, תכולת המדפים נפרשת על פני עמוד וחצי ("המדף הראשון יוחד לבירה. היו שם בדוייזר, באד לייט, היינקן, היינקן לייט, בוש, קורס, קורס לייט, מילר, מילר לייט, קורונה, בק'ס, פבסט, סם אדמס, רד רוק, ארצ'יס, ברנק, שקומה, טירי סטון, זולפי ברסט, מידל ג'יאנט, קוקי'ס, בקבוקים קטנים וגדולים, פחיות קטנות וגדולות..."), וכך גם הזמנה במסעדת דרכים, סריקת תחנות ברדיו, מסלולי נסיעה, תוכנם של ספר סטטיסטיקה ושל הרצאה מתמטית עמוסה במונחים מקצועיים ועוד.
הגודש האינפורמטיבי הזה לא מייצר מלאות ריאליסטית, למשל בסגנון הרומנים הנטורליסטיים של אמיל זולא, אלא מעלה על הדעת תודעה של דאטה אנליסט, אנושית או רובוטית, שטובעת בנתונים ומפלסת בתוכם דרך בכלים סטטיסטיים. זה מחייב גם את הקוראים, אם הם רוצים לשרוד את הספר, להשתתף בפעילות הזאת - לנפות ולסנן חלקים גדולים ממנו. במובן הזה הספר לא רק מייצג את עידן הביג דאטה, אלא גם מייצר את הקוראים שיתאימו לו, הוא מחייב אותנו לקחת חלק פעיל בפרקטיקות האנושיות הדרושות בעידן הביג דאטה, ובראש ובראשונה באלימינציה מאסיבית של גושי מידע מיותרים.
בסוף הנובלה "כסף" מופיע סיפור קצר בשם "יציאה", שממשיך כמה מהקווים הרעיוניים שפותחו קודם אבל גם סוטה מהם מאוד. כמו דמויות אחרות לאורך הספר, שיושבות בחורים נידחים ומשתלטות דרך המחשב האישי שלהן על בסיסי נתונים, גם גיבור "יציאה" מפעיל מרחוק, ממושב בדרום, מערכת רובוטית שיודעת להרים מזלג או כפית בפקודה או לערבב קפה בספל. אבל בסיפור הזה מתגלה פרט שמשנה את נקודת המבט על הדמות ו"סוגר את הסיפור" מבחינה מבנית, ודווקא ההידוק הזה הופך אותו לחלש יותר מהנובלה שקדמה לו.
אף על פי שהבעיות שבהן עוסק הספר - הכאוס, אובדן הערכים ועודפי הנתונים - הן לחלוטין עכשוויות, חלק מהמציאות שהוא מתאר לא התרחשה (עדיין): בשלב מסוים בנובלה מתברר שבארה"ב יש "מפגינים או מורדים" שמפציצים מבני ממשל (הפרטים עמומים, העובדה הזאת מובאת כמעט בדרך אגב), ובו־בזמן גם בישראל "הכוחות המיוחדים" מעלימים בלילה אזרחים.
העולם הכאוטי וחסר המנוחה שמתואר פה אמנם שייך בחלקו לעתיד, אבל הוא קינה עכשווית על הסדר, על הערכים ועל המשמעות שאבדו מהמציאות, וספק אם הם עדיין רלוונטיים גם לעולם הספרותי. "כסף", דווקא בזכות פגמיו, מעלה את השאלה הזאת: האם עולם הספרות צריך להמשיך להציג מציאות מאורגנת וממושמעת ודמויות בעלות נפח ועקביות, גם כשברור שהעולם שבו אנחנו חיים כבר מזמן התרחק מאוד מהפיקציה הזאת?
כסף, זאב סמילנסקי, הוצאת פטל, 187 עמ'