"לחיות את החיים אחורנית" הוא ספר שהוא רעיון. 27 עמודים בלבד (במחיר קטלוגי של 48 שקלים), שמגלמים בגופם את המחשבה שאם אנחנו קוראים ספרים כמזון רוחני, כהפריה של עולם המחשבה שלנו - אין שום משמעות למספר הדפים והמילים. לכן העובי השערורייתי שלו הוא לא רק הצהרת אמון של הוצאת בבל בספר עצמו, אלא גם ברעיון שספר לא צריך להימדד במונחים של חומר. האפקט שלו, אומר לנו הספר הזה, נמצא בממד אחר.
הרעיון שמציג ההוגה היונגיאני ג'יימס הילמן בספרון הזה הוא למעשה שאלה: מה אם במקום לחשוב על חיינו דרך הדימוי של נפש ההולכת ומתפתחת לאורך השנים - החל במפגש הראשוני עם הורינו, ודרך כל מה שפקד אותנו ועיצב אותנו מאז - נחשוב על חיינו כמהות ראשונית וקבועה פחות או יותר, שכל אותם מפגשים ואירועים שפוקדים אותה לא משנים אותה אלא הולכים וחושפים אותה, מספקים לנו הצצה אל הגרעין הבלתי משתנה שלה? כלומר, מה אם נחליף את מודל הצמיחה וההתפתחות בדימוי של נשמה־מלאך שמדריכה ומלווה אותנו לכל אורך חיינו, והולכת ומתגלה בפנינו בהווה בצורת מי שהפכנו להיות?
הילמן מביא לדוגמה את צ'רלס לינדברג, שהיה הראשון שחצה בטיסה ישירה את האוקיינוס האטלנטי, ובילדותו סבל מסיוטים על נפילה ממקום גבוה; את סלבדור דאלי, שהיה ילד מוזר שרמס ברגליו כינור של חבר לכיתה ונגס בעטלף רקוב; וגם אותו עצמו, את הילמן, שקיבל את הציון הנמוך ביותר בכיתה בשיעור כתיב - כמו שורה של סופרים שהוא מונה, ובהם מרסל פרוסט, אמיל זולא וסקוט פיצג'רלד, שכולם כשלו בשיעורי חיבור וספרות בבית הספר.
אפשר לומר על היוצרים האלה שבבגרותם הם התגברו על החולשות והפחדים מהילדות, והפכו אותם למנוע יצירתי. ככה אנחנו מבינים את זה בדרך כלל. אבל הילמן מציע קריאה אחרת. הוא שואל: מה אם נקרא את דאלי "אחורנית", כך שהתנהגותו כילד תחשוף את הסוריאליזם שהיה טמון בו כבר אז? מה אם קשיי הכתיבה של מי שיגדלו להיות סופרים ואנשי רוח חושפים כי ידם של הילדים הללו פחדה ממשימת חייה, שכבר אז קיננה בתוכם והטילה עליהם מורא? מה אם כבר כילדים הם הכילו בתוכם את הגרעין של מי שהפכו להיות, שלא אפשר להם להתיישר לפי הציפיות הסטנדרטיות?
מושא הביקורת המרכזי של הילמן הוא המודל של הפסיכולוגיה ההתפתחותית, ששולט ללא עוררין על תפיסת העצמי שלנו בעידן הנוכחי, ומתחיל מדימוי הילד או הילדה חסרי האונים ועתירי הפוטנציאלים שהתעצבו (או התקלקלו) מכוח נסיבות חייהם. זה מודל שמדמיין אותנו כפסיביים וקורבניים ביחס להשפעות שפוקדות אותנו. במקום המודל ההתפתחותי, הוא מציע מודל של כוח פנימי קבוע, מתמיד, שהאירועים השונים שניחתים עליו לאורך השנים לא יכולים לו, והוא נותר על כנו כהווה מתמשך על פני כל סערות חיינו, כמו עץ אלון שלא נעשה יותר או פחות "הוא", גם 400 שנה אחרי שנבט מהבלוּט שלו. פיקאסו מצוטט כאן כשהוא יוצא נגד אלה המנתחים את התפתחותו כאמן ומשיב להם: "אני לא מתפתח; אני הווה".
ההצעה הזאת למעשה אינה חדשה כלל. היא מתגלמת, כפי שכותב הילמן עצמו, במושגים כמו קארמה, דיימון, גֶניוס ומקבילותיהם שרווחו בתרבויות עתיקות רבות. הצורך המחודש לפנות לרעיון הזה בא לנוכח הדומיננטיות של הפרדיגמה הפסיכולוגית העכשווית, המחפשת בילדוּת וביחסים עם הורינו - ולא במי שאנחנו היום - את המפתח לסוד אישיותנו, לסוד האני שלנו.
אלא שככל שהרעיון הזה מרענן - ואכן, נורא מדכדך לחשוב על עצמנו כחסרי אונים מול מכבש נסיבות חיינו ומשפחתנו בתור המעצבות הראשונות במעלה של אישיותנו - יש בו גם כמה בעיות בולטות, ובראש ובראשונה המיקוד בדוגמאות של אמנים גדולים. קל לחשוב על אישים כמו דאלי, פרוסט ופיקאסו כמי שהצליחו לממש את ה"נשמה החופשית" או "נשמת החלום" שלהם. אבל מה על כל השאר? מה על האנשים הפחות גדולים מהחיים, שחלק גדול מהם פונים אל הפסיכולוגיה דווקא משום שהם לא אוהבים את המקום שהגיעו אליו, את האני שהם רואים לנגד עיניהם בהווה?
תפיסה טלאולוגית כמו זו של הילמן, הרואה את הקיים כהגשמה הכרחית של תכלית מוקדמת (בבחינת "מה שקרה הוא שצריך היה לקרות"), גוזלת את הנחמה פורתא שמעניקה לנו הפסיכולוגיה, בהבטיחה לנו שלא נולדנו להיות כישלון, החמצה או בינוניות אפרורית, אלא נסיבות חיינו (ובעיקר הורינו ואחרים משמעותיים סביבנו) הן שקלקלו לנו, שלא אפשרו ל"ילד הפנימי" שלנו לפרוח.
קריאת התיגר של הילמן על הפסיכולוגיה ועל הצורך שלנו לדמיין, מאז פרויד, אני־ילדי שמכונן את זהותו דרך הקשר עם הוריו ודרך ההתגברות עליו, היתה יכולה להיות חזקה יותר אם הטקסט הזה היה מתורגם בתוך הספר השלם שממנו הוא לקוח במקור האנגלי, ספר שיש בו מערכה רחבה יותר על הפסיכולוגיה, ושמו בתרגום מילולי (הוא עוד לא תורגם לעברית): "היו לנו 100 שנות פסיכולוגיה - והעולם רק נעשה יותר גרוע".
כפי שהוא, כטקסט קצר ועצמאי, עיקר כוחו של "לחיות את החיים אחורנית" הוא לא בביקורת על הפסיכולוגיה, אלא בעצם הקריאה להפעיל את הדמיון ככוח־נגד למציאות: להקים דימוי של עצמנו שיוכל להכפיף אליו את העולם או לחצוץ בין העולם לתודעה (רעיון שפותח גם בספרו הקודם של הילמן שתורגם לעברית, "מחשבת הלב ונשמת העולם", בבל, 2021).
זוהי הצעה לחיות את החיים בצל הצו לדמיין: "המשימה בחיים היא בעצם לדאוג שמה שקורה בהם יהיה בתואם עם הדימוי", כותב הילמן, ומסביר שעלינו להיות "מודרכים על ידי הגֶניוּס שלנו", והדימוי המדריך הזה צריך להיות קבוע כמו הבלוט שגדל והופך לעץ אלון, ואף על פי כן נשאר זהה לעצמו. "התפתחות אינה מסתורית; הבלוּט כן".
ג'יימס הילמן / לחיות את החיים אחורנית;
מאנגלית: מור קדישזון, הוצאת בבל, 27 עמודים