"הכל שירה: האוסף האקלקטי" הוא ספר שיריו השישי של המשורר ומבקר השירה אילן יוסף ברקוביץ'. הספר עב הכרס, ביחס לספרי שירה כמובן, כולל כ־130 שירים, שונים ברמתם ובאיכותם. הספר בהחלט היה נתרם לו היה המשורר, או עורך כלשהו, משאירים את חלקם הגדול, את אלה שאינם בוהקים ככוכבים, בחוץ.
הספר כשמו כן הוא - אקלקטי (לַקְטָנִי). בפתח הספר מובא כמוטו ציטוט מתוך "האנציקלופדיה של הרעיונות", שמסביר כי האקלקטיות היא אחד מהסממנים הפוסט־מודרניים של האמנות בדורנו. ואכן, בספר משמשים בערבוביה שירים פוליטיים ואקטואליים רבים, שירים משפחתיים וביוגרפיים, שירים הגיגיים־פילוסופיים, וכן כמות נכבדת של שירים שמתכתבים עם ממצאים ארכיאולוגיים. עם זאת, במקרה הזה האקלקטיות והדילוג הפרוע בין נושאים ובין טונים ומרחבי שירה שונים פוגמים בכוחו של הספר ועושים אותו למבולגן, עד כדי כך שהקריאה בו דומה לעיתים לשהייה בחדר שבתקרתו מרצדת מנורת פלורוסנט בקצב לא קבוע.
על אף האקלקטיות, ניתן בקלות להבחין שחלק הארי של שירי הספר הוא מה שניתן לכנות "שירי תגובה אקטואליים": שירים שנכתבו במועד ידוע (שעל פי רוב מצוין במפורש בהערה), כתגובה לידיעה חדשותית מסוימת (שאף היא לעיתים מובאת בתמצית לצד השיר). רבים משירי "הטור השביעי" המפורסם של אלתרמן הם בדיוק כאלה.
ברקוביץ' כותב על שלל ידיעות שמעוררות בו זעם ועצב כאחד - פיגועי דריסה, רצח הילדה הלל אריאל, רצח עלי דוואבשה, סקילת צעירה אפגנית בתואנות שווא של כפירה, ידיעה על הומלס שנסקל באבנים ביפו, הפגנות החרדים, אסון נחל צפית, אירועי טבח המוני בארה"ב, יום המודעות להיעלמות ילדי תימן, או מותם של 60 מתושבי עזה בעת הפגנה אלימה על גדר הגבול: "הָאָדָם הַבּוֹכֶה / הוּא אֲנִי / וְהַדָּם שֶׁנִּשְׁפַּךְ עַל הַגָּדֵר / הוּא גַּם שֶׁלִּי".
אכן, כל אירועי ה"טריגר" הללו, שהולידו רבים משירי ברקוביץ' הכלולים בספר זה, הם אירועים נוגעים ללב, מזעזעים, עצובים ומתסכלים. אך השאלה הנשאלת היא מהו תפקידם של השירים הללו. האם, כפי שכתב נתן זך, הם נועדו להמתיק את הזוועות ולספק מקום מפלט ודרך התמודדות: "בַּמֶּה לְהַמְתִּיק יָמִים אִם לֹא בְּשִׁירִים", או שמא ברקוביץ' רואה ייעוד אחר בשיריו.
דומה שראשיתו של שיר אוטוביוגרפי, שנמצא בראשית הספר, מנסה להשיב על כך: "נוֹלַדְתִּי בִּשְׁנַת 1973. / צָרִיךְ לִהְיוֹת מְטֹרָף כְּדֵי לְהִוָּלֵד מְשׁוֹרֵר / בְּשָׁנָה כָּזֹאת. / עַל מִצְחִי הֻטְבְּעוּ הַמִּלִּים מִלְחָמָה / וְכִשָּׁלוֹן / וַאֲנִי עָמֵל כָּל חַיַּי לְהָפְכָן לְהַצְלָחָה / וּלְשָׁלוֹם". לאור ההצהרה הזו נראה כי השירים אינם רק דרך פורקן או ביטוי של התסכול מהמציאות המרה, אלא ניסיון של ממש לשנות את המציאות הישראלית העגומה. או־אז עולה השאלה האקוטית ביותר המרחפת מעל קריאת הספר - האם בימינו, כמו שספק אם היה אפילו בימיו של אלתרמן, כתיבת שירה עשויה להשפיע על הציבור? האומנם יש בכוחה לשנות את המציאות?
נראה שברקוביץ' מתמודד עם השאלה הנוקבת הזו בשיר "סימנים בעולם", שנבחר לעטר את גב הספר, ובו הוא כמו מכריז שהשירה אכן איבדה כליל את כוחה הפומבי ונועדה אך ורק "להמתיק ימים" או להשאיר סימן בעולם: "מַסְלוּל חַיַּי מוֹבִיל אוֹתִי אֶל מוֹת הָאָמָּנוּת / אַךְ אֲנִי מִתְעַקֵּשׁ לְהִלָּחֵם בָּזֶה / וּכְלֵי הַמִּלְחָמָה שֶׁלִּי הֵם שִׁירַי / שֶׁהֵם גַּם מַכְשִׁירֵי עִנּוּגִים, / נִיצוֹצוֹת אַהֲבָה, שֶׁבְּמֵיטָבָם הֵם עֲדַיִן דּוֹלְקִים / וּבְמֵרָעָם הֵם כָּבוּ. / אֲנִי כּוֹתֵב שִׁירִים כְּדֵי לִקְבֹּעַ סִימָנִים בָּעוֹלָם כְּמוֹ עִוֵּר / שֶׁזּוֹכֵר אֶת כִּתְמֵי הָאוֹר מֵעֲבָרוֹ".
אילן יוסף ברקוביץ' / הכל שירה: האוסף האקלקטי, עתון 77, 147 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו