הסופרת מאחורי סיפור ההצלחה של הרומן "רוזנפלד": "הצורך האנושי לקרוא תשוקה מבעבע"

"רוזנפלד", רומן הביכורים של מאיה קסלר, זוכה להצלחה יוצאת דופן במושגים של שוק הספרים המקומי, עם תשומת לב תקשורתית מקיר אל קיר וכמה אלפי עותקים שנמכרו: המהדורה הראשונה בת 2,500 עותקים נמכרה כולה וכעת הודפסו עוד 3,000 עותקים, בנוסף למספר לא-ידוע של מכירות בדיגיטל.

אולי לא מפתיע שספר גדוש אקטים מיניים, המתאר סיפור אהבה סוער ולא לגמרי תקין-פוליטית בין מנכ"ל שמן, עשיר ומבוגר לבין עובדת שלו, צעירה ממנו וענייה ממנו, זוכה להצלחה מסחרית – רומנים ארוטיים נמכרים היטב גם במצב השפל הנוכחי של שוק הספרות. אבל הפעם ההצלחה המסחרית מלווה בתגובות ביקורתיות אוהדות ו"רוזנפלד" מצליח לכונן את עצמו כספר כייפי עתיר טוויסטים ודיאלוגים חדים שפורץ את גבולות הז'אנר.

קסלר, בת 43, נשואה ואם לשניים, שעובדת לפרנסתה ביצירת סרטוני הסברה ותדמית בתחום הביוטכנולוגיה, התחילה לכתוב את הספר לאחר עשור של ניסיונות לפתח סדרות אנימציה לילדים, שלא נשאו פרי. החלום שלה היה אמנם לפתח סדרת אנימציה למבוגרים בסגנון "בוג'אק הורסמן", אבל סדרה לילדים היתה אמורה לסלול את הדרך לשם, ולכן היא הקדישה את שעות הפנאי שלה לפיתוח שלוש סדרות כאלה, נסעה על חשבונה לפגישות בארצות הברית, הכינה מה שמכונה "בייבל" (קובץ עב-כרס שמרחיב על הקונצפט, הדמויות וכו') – בניסיון השלישי גם הספיקה להכין טריילר וללהק שחקנים מדבבים – ובכל פעם מחדש הסדרות נפלו איפשהו בדרך ולא זכו להתממש.

אחרי הפעם השלישית שסדרה שלה לא הצליחה להגיע לפיתוח, היא החלה לכתוב את הספר. "התסכול הזיז אותי מדיום. לא רציתי יותר להיות תלויה באחרים", היא אומרת. הכתיבה לא באה מתוך קשר מיוחד לספרות – היא מעידה על עצמה שהיא לא קוראת ספרים או עיתונים, "לכן הטייטל 'סופרת' לא מדבר אליי. אני מספרת סיפורים, אני לא באה לכבוש את המדיום של הכתיבה, המדיום יכול להשתנות. רציתי שיכירו את התכנים שלי ושזה יפתח לי דלתות בתחום שלי".

"רוזנפלד" גם איפשר לה סוף סוף לזנוח את תחום התוכן לילדים, שהיא מודה שלא באמת עניין אותה, ולעסוק בתוכן שמושך אותה באמת. קסלר מצטטת את הגיבורה שלה נועה, שגם היא יוצרת סרטונים בתחום הביוטכנולוגיה, כשהיא מסבירה לאהובה איזה סרטים היא היתה באמת רוצה לעשות: "גברים, נשים, הוא אומר לה ככה היא עונה לו ככה אז הוא מזיין אותה ככה. בזה זה פחות או יותר מסתכם".

"הפנטזיה שלי היא להפוך את 'רוזנפלד' לסדרה", אומרת קסלר. "כתבתי את הספר כאילו אני מספרת סצינות, כאילו הוא סדרת טלוויזיה מסופרת. סגנון התיאור שלי הוא לא פואטי, אני חושבת שהחוויה של הקורא די דומה לצפייה בסדרה. מה שמפעיל אותי זה הרצון לדעת 'אז מה קרה'. הספר גם לא הולך הצידה לסיפורי משנה. כתבתי ככה כי זה מה שאני אוהבת כשאני רואה סדרות טלוויזיה, שימשיך הסטורי-ליין שאני מתעניינת בו".

"כאן היצירה קיימת"

אבל אחרי שש שנות עבודה על כתב-היד, היא גילתה שגם בספרות – במיוחד אם מגישים את הספר להוצאות מסחריות ולא מוציאים אותו לאור בהוצאה עצמית – הכותבים תלויים באחרים. עשר הוצאות קיבלו את כתב-היד שלה, וכולן דחו אותו, עד שפנייה פרטית שלה לעורכת עלמה כהן-ורדי, שעובדת בהוצאת כנרת, הביאה את כהן-ורדי להיאבק על פרסומו בהוצאה אף על פי שהוא נדחה על ידי הלקטורים שלה. "פחדו לקחת עליו אחריות. אמרו לי שהשפה לא מכבדת את הפרוזה, שזאת שפת ווטסאפ, שיש זיונים, שזה רומן רומנטי. רצו להוציא את זה בליין האירוטי".

גם אחרי שעברת מדיום וכתבת ספר, שוב הגעת לאותה נקודה שבה לא נותנים ליצירה שלך לצאת החוצה.
"עמדתי באותה נקודה, אבל הפעם היה לי ספר ביד. זה לא כמו תסריט שהוא רק פוטנציאל למשהו עתידי. כאן היצירה קיימת".

הספר ראה אור ביולי, ובשבועות הראשונים הוא התקבל באותה התעלמות שזוכים לה הרבה ספרי ביכורים אחרים. "גם כשהספר כבר יוצא לעולם, הוא היה אחד מרבים, והיו עיתונאים שפנינו אליהם ולא רצו להתייחס אליו. בהוצאה אמרו לי 'תעשי מה שאת יכולה לבד', אז אחרי הרבה שנים שלא התקרבתי לפייסבוק או לאינסטגרם פתחתי חשבונות".

זה השתלם לה: עיקר ה"הייפ" סביב הספר נוצר שם. קסלר מספרת על כמה פוסטים של נשות ספרות כמו נטע גורביץ', רוני גלבפיש ונטע חוטר, שתדלקו את ההתלהבות מהספר ובעקבותיהם באו גם ראיונות וביקורות בעיתונות הממוסדת.

לצד התשבוחות, הספר זוכה גם לתגובות ביקורתיות ולפעמים אכזריות – קסלר מראה לי סרטון שהיא הכינה, שכולל בין השאר תגובות שמכנות אותו "אשפה ספרותית" ו"ברברת", ומבקרות את אורכו, את השפה שלו או את הכמיהה לסדר הישן בין גברים ונשים. "בגלל שהספר קיבל כל כך הרבה תגובות טובות, קרה לי מה שקורה לפק-מן אחרי שהוא אוכל דובדבן – עכשיו לא תמותי אם מפלצת תיגע בך, את מהבהבת. זה הזמן המוגן שלך".

"הסקס הוא אותו הסקס"

נועה, הגיבורה של "רוזנפלד", היא לא אישה חלשה, אבל היא אישה שמציבה את עצמה מיוזמתה בעמדה של חולשה קיצונית. בינה ובין טדי רוזנפלד, מנכ"ל חברת הביוטכנולוגיה הימית אליה היא מצטרפת כיוצרת סרטוני תדמית, יש פערים רבים, לא רק של כסף, גיל ומעמד, אלא גם של זמן ורצון. בעוד לטדי יש עיסוקים רבים והוא "שבע" ולא מחפש קשר חדש, נועה מוכנה לחכות ימים רבים עד שהוא יתפנה להיזכר בקיומה, וכדי לפתות אותו היא מציעה לו למשל את העסקה הקיצונית הזאת: "אני לוקחת אחריות לבד עליי ועל עתידי הקודר, נטול הילדים והמשפחה, ואתה רק נהנה במחיצתי. עסקה טובה עבורך". רק מאוחר יותר יתברר שהיא כנראה זקוקה לתבנית היחסים הפגומה הזאת עם טדי כדי להירפא מפצע הנתק עם אמה, שאחרי הפרידה מאביה בילדותה עזבה את הבית.  

יש בספר געגוע ליחסים שמבוססים על פערי כוח שהיום נתפסים כבלתי-קבילים?
"אני חושבת שיש געגוע להרגיש תשוקה מאוד גדולה, ולתת לתשוקה את מרכז הבמה. בזמן שנעשה מסוכן לדבר ארוטיקה, הצורך האנושי לקרוא תשוקה מבעבע. יש למשל את התופעה של בנות עשרה שקוראות וכותבות ארוטיקה. הספר אינו תגובה לתנועת מי-טו, הוא נכתב ברובו לפני מי-טו, אבל הוא כן מדבר על סדר הדברים הישן בין גברים ונשים, ועניין אותי להביא את היחסים הרומנטיים לזירה הכוחנית. אומרים על הספר 'יש סקס אחר', אני רוצה להגיד שהסקס הוא אותו סקס שכולנו מכירים, אבל לנועה יש כבוד עצמי מסוג אחר בזה שהיא לא מחביאה את הצדדים הרעבים שלה".

היא זקוקה לקשר הזה כדי לרפא את עצמה?
"היא צריכה להרגיש משהו שהיא יכולה להרגיש דווקא איתו. הוא טריקסטר – הוא משחק בה, והיא זיהתה את זה, היא צריכה שישחקו איתה. הקשר איתו גם נותן לה את האפשרות להתקרב לגבר החזק עד כדי סימביוזה, עד שהגבול בינה ובינו מתחיל להיטשטש. ואז ברגע שהם הופכים לאחד, באותו רגע הוא שלה לחלוטין. זה קורה הכי הרבה בסקס".

מישהו עם בעיות ראייה שאל אותי אם יש את הספר בגרסת אודיו (קולית), אבל אין עדיין, אז אני מקריאה לו את הספר בטלפון, חצי שעה בכל פעם. אנשים אומרים לי, 'אני לא יודע למה אני מספר לך', ואני אומרת 'אני יצרתי את זה, זאת לא אשמתך'. אני לוקחת אחריות על זה, אני יצרתי את האינטימיות הזאת"

 

הסקס הוא סימביוזה?
"אני חושבת שבסקס הם לא רק שני אנשים נפרדים אלא הם גם הופכים להיות אדם אחד. חלק מהעניין שלה בטדי זה להיות הוא".

איך היה לכתוב את טדי?
"קל בטירוף. אני מכירה אותו לחלוטין".

את מכירה כזה טדי במציאות?
"הוא מבוסס על הרבה דמויות, הוא לא מישהו אחד מסוים. לא מאמינים לי, קורה לי שאני יושבת במשרד הפקה ושואלים 'מה עם טדי, הוא יתבע אותנו?' אז לא, אין טדי. בעלי אומר לי, 'זאת את טדי'".

הכל חוזר לאימא

כמו נועה, גם קסלר עברה נתק ממושך עם אמה, אבל אצלה הנתק נגמר שונה מאוד. היא גדלה ברמת השרון, וכשהיתה בת 6 נפרדו הוריה, שלמה ורותה, והחליטו שהיא ואחיה הגדול יישארו עם האב. הכוונה הראשונית הייתה שהאם תהיה בת-בית ותיפגש עם הילדים לעתים תכופות, אבל מהר מאוד הדברים משתבשים. "הבית הוא מקום סוער. אני לא ממש זוכרת את התקופה הזאת, מחקתי הכול. אבא שלי נכנס למערכת יחסים עם אישה שצעירה ממנו ב-17 שנה, שהיא הפוכה מאמא שלי בכל מובן. והיא האישה שמגדלת אותי. בגלל הסכסוך בינם ובין אמא שלי, הדרך שלי לשרוד בבית היתה לנתק את הקשר עם אמא שלי בגיל 10. זאת היתה יוזמה שלי. אחי נשאר בקשר איתה. אמא שלי ניסתה בכל מיני דרכים לחדש את הקשר איתי, עד שהיא הניחה לזה, והפסקנו להיפגש. לא התראינו ארבע שנים".

טדי מבוסס על הרבה דמויות, הוא לא מישהו אחד מסוים. לא מאמינים לי, קורה לי שאני יושבת במשרד הפקה ושואלים 'מה עם טדי, הוא יתבע אותנו?' אז לא, אין טדי. בעלי אומר לי: 'זאת את טדי'"

 

איך חוזרים לקשר אחר כך?
"זה היה קשה, כי את צריכה להתמודד עם העובדה שאת עשית את זה. את גם ילדה וגם עשית דבר כזה. אז כשאנחנו חוזרות לקשר זה כבר לא קשר של ילדה-אמא, זה משהו אחר. אנחנו בונות את זה מחדש לאט-לאט. אני דומה לה מאוד, גם פיזית, וכיום אנחנו קרובות בטירוף. היא אישה מדהימה, מעוררת השראה, עם המון הומור, והסיבה שיכולתי לחזור איתה לקשר היתה שהיא ידעה לעמוד ולספוג את הקשיים שהצבתי בפניה, את האכזריות שלי כלפיה. היא הכילה את זה כאֵם, ועל זה היא זכתה בי בחזרה. היום מבחינתה הספר הוא נכד. היא הולכת איתו כל היום, גאה בו ואוהבת אותו".

אבל בספר השארת את נועה ואמא שלה בנתק הרבה יותר ממושך.
"כן, השארתי אותן בנתק כדי לראות איך זה פוגש אותה כאישה – את רוצה להיות בזוגיות, איך? איך תהיי בזוגיות? אין לה סיכוי להיות בסדר שם".

מאז שפורסם הספר, קסלר מקבלת הרבה מאוד תגובות מקוראים. "הספר הזה כתוב ככה שהוא יוצר אינטימיות. כשקוראים פונים אליי בפייסבוק או באימייל הם מרגישים שהם יודעים עליי משהו, מה שנכון, אז הם מרגישים שהם יכולים לספר לי משהו משלהם. אני הולכת איתם, אני מתכתבת איתם. מישהו עם בעיות ראייה שאל אותי אם יש את הספר בגרסת אודיו (קולית), אבל אין עדיין, אז אני מקריאה לו את הספר בטלפון, חצי שעה בכל פעם. אנשים אומרים לי, 'אני לא יודע למה אני מספר לך', ואני אומרת 'אני יצרתי את זה, זאת לא אשמתך'. אני לוקחת אחריות על זה, אני יצרתי את האינטימיות הזאת.

"אני מגיעה בשלה לרגע הזה בחיי. תמיד חשבתי, כשיבוא הרגע והתוכן שלי יהיה בחוץ וכולם יידעו מה אני יודעת לספר ואני אהיה מאושרת. ואז זה קרה, ואני באמת יותר מאושרת. אני מרגישה שכולם נותנים לי יד ובאים איתי לעולם שלי, הולכים איתי לכל החדרים, נכנסים לתוך החדר של טדי, ורותם (קולגה שמעצבנת את נועה; ק"ד) באה איתנו, וכולנו לא רוצים שרותם תבוא, כולנו רוצים את אותו דבר – זאת תחושה נפלאה של אורקסטרה".

בימים אלה הספר מתורגם לאנגלית ובמקביל קסלר עובדת במרץ על עיבודו לסדרת טלוויזיה. היא מראה לי מסך מרוצף פתקים צבעוניים, שכל אחד מהם הוא פרק, שהיא מכינה כדי לראות את התבניות העלילתיות; במקביל היא מנהלת גם יומן שנה של נועה וטדי – היא יודעת מתי הם נפגשו ומה עשו בכל יום. "אני עובדת מאוד שיטתי ומאוד אנאלי".

היא לא בטוחה איזה משני המדיום, ספרות או טלוויזיה, מאפשר לה יותר שליטה על החוויה הסופית. "אני רגילה לעשות פליי, ולשבת איתך לראות את הסרט. בספר אין את זה, את לא יושבת עם הבנאדם כשהוא קורא, אז את לא שולטת בכלל במה שהולך שם. אבל מצד שני יש לך שליטה אבסולוטית על היצירה כי אין את הצלם, והשחקן והבמאי שמרחיקים מהרעיון המקורי, ואני אומרת לעצמי, אני בשליטה! אני אוהבת את השליטה הזאת! אבל אז מישהי מקריאה דיאלוג ואת אומרת OMG, אין לי שליטה בכלל, הם לא מקריאים את זה נכון! צריך לביים שחקן כדי שהוא יגיד את זה נכון! אז פה ופה את עושה בחירות, בשניהם את מתרחקת מהרעיון שלך. ואני שואפת למוחלטות, למה שאני לא אשב לידך בכל מילה שאתה קורא? כל חלקיות אינה מספקת".