תמיכה עם קריצה

לפני כמה שנים הוזמנתי לפאב תל־אביבי למפגש מסקרן. מולי ישבו מרקוס פרצל ופראוקה פטרי, מראשי מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה". שניהם היו מקסימים והציגו בכנות ובאומץ את עמדותיהם: את התמיכה הבלתי מסויגת בערכי החירות, את החשש שהערכים האלה ניגפים בפני "תקינות פוליטית" מזויפת ואת העיוורון המתפשט באירופה לנוכח האיום הגדל מצד האסלאם הקיצוני. ואם לא די בכל אלה, פרצל ופטרי הפתיעו בתמיכה ברורה במדינת ישראל ובמאבקה מול חורשי רעתה. הם דיברו ארוכות על הארס המטופטף ללב הגרמנים באמצעות הסתה אנטי־ישראלית, וניכר שרתיעתם מהעוול הנגרם למדינת היהודים היתה אמיתית.

בצאתי מהמפגש חשתי שמשהו כאן לא מסתדר. האין זאת אותה "אלטרנטיבה", שפעיליה נתפסים כל העת באמירות אנטישמיות מהסוג השפל והזכור מימים אפלים של היטלר ודומיו? אחרי הקריאה בספרו של העיתונאי אלדד בק, "אלטרנטיבה, ימין חדש לגרמניה?" אני משוכנע שגם הוא היה שותף לתחושה דומה. בק יצא למסע מחקר ארוך שנים אחרי תעמולת ה"אלטרנטיבה", מסע שהוליד כרך מחכים ומרתק. החידה של הימין המתהווה בגרמניה היא אמנם אגוז קשה לפיצוח, אולם בק מסייע בידינו להבין את התופעה, שכבר לא ניתן להתעלם ממנה.

בק (גילוי נאות: עיתונאי בעיתון זה) סוקר את דרכה של "אלטרנטיבה לגרמניה" מייסודה ב־2013 (שניים משלושת האנשים שדחפו את הרעיון להקמתה - המרצה לכלכלה ברנד לוקה והפובליציסט והפילוסוף קונרד אדם - עזבו אותה במהלך השנים) ועד ימינו אנו, בלי לפסוח על שום שערורייה, מהמורה או תמורה. התוצאה המתקבלת היא אוצר בלתי נדלה של עניין לא רק עבור מי שמתעניינים במיוחד בפוליטיקה ובמצב החברה בעולם המערבי העכשווי, אלא עבור כל ישראלי.

נוסף על כל אלה, הספר של בק עשוי לעזור לקוראים להיפטר מהנוהג לצייר את הימין החדש בגרמניה בצבעים חד־ערכיים - שחורים או לבנים - ויציג את תמונתו במלוא המורכבות וכובד הראש.

לא מעט מים זרמו בנהרות גרמניה מהיום שבו קבוצה של שמרנים, מרביתם חברי המפלגה הנוצרית־דמוקרטית הוותיקה, רובם ככולם אקדמאים בעלי השקפות שמרניות, לאומיות וליברליות, התכנסה כדי להכריז על תנועה חדשה. השם, אגב, בא ממי שהמפלגה החדשה ביקשה להחליף - מן הקנצלרית דאז אנגלה מרקל הכל־יכולה. השימוש המוגזם שעשתה מרקל במונח "נטול אלטרנטיבה" בניסיון להציג את מהלכיה כמחויבי המציאות תמיד, אף אם נגדו את רצון הציבור או את עקרונותיהם המוצהרים של מפלגתה ושל בוחריה, הפך את המונח הזה באופן רשמי ל"מילה מאוסה ביותר" בשפה הגרמנית, מסביר המחבר. אם היא טענה, למשל, ש"אין אלטרנטיבה" לתוכניות הסיוע הנדיבות ליוון, באו מייסדי המפלגה החדשה והתריסו כנגדה: "דווקא יש!"
המחקר שערך בק בגרמניה מבוסס בעיקר על ראיונות עם השחקנים השונים בציבוריות הגרמנית - פוליטיקאים, עיתונאים, פעילים חברתיים, ועוד. חלקים רבים מאותם ראיונות הוא בחר להביא כלשונם - פסקאות ארוכות של דעות, בלי עריכה או מסגור. זה אולי מסרבל את הקריאה, אבל משמר את האותנטיות ומבצר את המעמד של המחבר כעד אובייקטיבי, המביא את הדברים בשם אומרם בלי להתיימר לכוון אותם למטרה כלשהי.

"'האלטרנטיבה' כוללת בשורותיה זרמים רעיוניים שונים", מסביר אחד המרואיינים של בק, איש ארגון כנסייתי ממזרח גרמניה, ומפרט שחלקם לא שונים בהרבה מארגונים ניאו־נאציים ומחזיקים בדעות אנטישמיות וגזעניות. לאחרים, לעומת זאת, אין כל קשר לאידיאולוגיה נאצית או לשנאה היוקדת שנולדה ממנה. מי הם אותם אחרים? דרכם לתאר את עצמם מעידה עליהם, ולא פחות מכך על השינויים שעברו על גרמניה מאז איחודה לפני קצת יותר מ־30 שנה. "אני הייתי חבר במפלגה הנוצרית־דמוקרטית השמרנית, ולא שיניתי כלל את עמדותיי בשנים האחרונות", אומר אחד מהם ומבהיר שכל המערכת זזה שמאלה, ואילו הוא וחבריו לדעה פשוט סירבו להיכנע ולזוז עימה. לדידו, השדרה המרכזית של "אלטרנטיבה" מורכבת משמרנים קלאסיים, שהכינוי "נאצי" מודבק אליהם על ידי יריבים פוליטיים, רק כדי לסמנה כפסולה ולהוציאה אל מחוץ לגדר של השיח הלגיטימי.

כיצד, אם כן, גורמים כה שונים יכולים לדור בכפיפה אחת? התשובה היא שהם לא ממש יכולים להסתדר. אין זה מקרה ש"אלטרנטיבה" היתה למילה נרדפת לחילופי גברי, ליצרים עזים, לפיצולים ולריבים קולניים. המתיחות הפנימית והמאבקים הסיעתיים בין זרמים ואישים באמת אפיינו אותה מאז ייסודה, ולא פסקו מעולם. רבים מראשיה ומפעילי מפתח שהיו לסמליה, נטשו את שורות המפלגה. והנה עובדה מדהימה: פראוקה פטרי עזבה ב־2017 בגלל מה שהגדירה כהידרדרות של עמיתיה לתהומות הקיצוניות, שעה שאחרים עזבו משום ש"אלטרנטיבה" נראתה בעיניהם דווקא מתונה מדי.

העובדה שלמרות הביקורת עליה המפלגה היכתה שורש בזירה הציבורית והפוליטית של גרמניה, מציבה בפני ישראל והקהילה היהודית בגרמניה דילמה לא פשוטה. הגישה הרשמית עד כה הסתכמה בניסיונות מופגנים להתעלם מהמפלגה ולהחרים אותה, אך זה לא השיג דבר. ה"אלטרנטיבה" לא נעלמה (ויש להניח שלא תיעלם), ואילו ישראל והיהודים איבדו את ההזדמנות לרתום אותה למאבק בזרמים האנטי־ישראליים והאנטישמיים בחברה הגרמנית.

הראיון של בק עם ביאטריקס פון שטורך, הנחשבת לאחת הפנים המוכרות של המפלגה, מדגים היטב את המצב. "אנחנו תומכים בישראל, מתנגדים לחיזבאללה, לתנועת ה־BDS, תומכים בהפסקת התמיכה הגרמנית באונר"א, מגנים את הממשלה הגרמנית על כך שהיא מצביעה נגד ישראל בארגוני האו"ם יחד עם הרוב המוסלמי, הקמנו בפרלמנט האירופי קבוצת ידידות עם יהודה ושומרון - ובאים ואומרים לנו: 'למרות כל מה שאתם עושים, אתם אויבים'", מלינה פון שטורך, בעבר חברת הפרלמנט האירופי והיום חברת הבונדסטאג. את המילים שלה היה קל יותר לאמץ, לולא פרט משפחתי "קטן": סבה כיהן כשר האוצר בממשלת היטלר, ולאחר ההתאבדות של הפיהרר אף שימש ראש המדינה בפועל עד לכניעתה של גרמניה.

פון שטורך אינה מתנערת מהאחריות שבאה עם ייחוס משפחתי שכזה ("אין ספק שרבצה על כתפיו אשמה גדולה"), אבל אולי מתקשה להבין במלוא העוצמה את המטען האמוציונלי שגלום בו עבור כל יהודי. מנגד, גם פוליטיקאים גרמנים ממפלגות אחרות אינם על פי רוב צאצאים של חסידי אומות העולם, ואותם ישראל מכבדת, אף כשהם, בניגוד לפון שטורך, מסרבים להכיר בבירת ישראל. זמן הדחייה האוטומטית של הימין האירופי החדש נגמר, מסכם בק ומזמין את כולנו לנסח מדיניות חדשה, טובה ויעילה יותר מקודמתה כלפי ה"אלטרנטיבה" המתעצמת.

אלדד בק / אלטרנטיבה, ימין חדש לגרמניה? רסלינג, 340 עמ'