בספרו "צומת" מביא ג'ונתן פראנזן לשיא את יכולותיו המוכרות מספריו הקודמים, ובייחוד מ"התיקונים", לתאר משפחה מתפרקת כפקעת של פרספקטיבות מתנגשות, ואז לקחת כל אחד מהחוטים הפרומים האלה, כל אחת מהנפשות המסוכסכות, ולעקוב אחריה עד קצה ההיגיון שלה - רק כדי לגלות שההיגיון שלה, בסופו של דבר, מוביל לשחזור של אותו דפוס משפחתי שהיא נפרמה החוצה ממנו. פראנזן במיטבו הוא לא סופר של תהליכים אידיאולוגיים, תנועות חברתיות, תהפוכות היסטוריות; גם לא של דמויות שעוברות שינויים רדיקליים. המבט שלו מופנה קודם כל פנימה, אל השבר של המשפחה האחת, שבו הוא מוצא עולם ומלואו.
סיפורם של בני משפחת הילדברנט מתחיל לקראת חג המולד של שנת 1971, בעיר הדמיונית ניו פרוספקט שבאילינוי. האב, ראס, הוא כומר שמתאהב באלמנה צעירה המתנדבת בכנסייה שלו, ונוקט שלל תמרונים כדי להשיג הזדמנויות להיות לצידה. באשתו, מריון, הוא איבד עניין מזמן. היא נראית לו ולארבעת ילדיהם כמו ענן חסר צורה של כבדוּת אימהית. אבל הוא לא החוטא היחיד. כפי שיתברר במהלך היום הדרמטי של ערב חג המולד - שתופס את רובו של הספר ומסופר דרך הפרספקטיבה של בני הזוג הילדברנט ושלושת ילדיהם הגדולים, הבכור הסטודנט קְלֵם, בקי היפה בת ה־18 ופרי המחונן והמיוסר בן ה־15 (רק ג'דסון בן ה־9 לא מספר את סיפורו) - כולם חוטאים. הם נואפים, זוללים, מקנאים, מפתים, משקרים, רודפי כבוד, גונבים, משתמשים בסמים, סוחרים בסמים. אין חטא מבין שבעת החטאים החמורים בנצרות שנותר מיותם.
אבל לא החטאים כלפי אלוהים הם העניין כאן. חוץ מאב המשפחה, הכומר ראס, שאר בני המשפחה בקושי קוראים בכתבי הקודש או מתפללים, ויש בהם גם מי שמגדירים עצמם אתאיסטים. ממילא ראס אינו קתולי אלא מֵנוֹניטי - זרם של נוצרים אַנַבַּפטיסטים שדוגלים בפציפיזם ומאמינים באהבת הזולת ובעזרה הדדית - כך שהרוח הדתית החזקה השורה על הספר לא מתמקדת ביחסים בין אדם לאלוהים, אלא דווקא קרובה יותר למשהו שאפשר לכנות הומניזם.
זוהי גם הרוח שמנחה את תנועת הנוער הכנסייתית "צומת", שיש לה תפקיד מרכזי בספר ושעל שמה הוא קרוי (זהו בעיניי תרגום מילולי מדי לשם במקור, "Crossroads", הלקוח מתוך שיר הבלוז של רוברט ג'ונסון, "Cross Road Blues"). "צומת" אמנם שייכת לכנסייה, אבל כדי לקרב אליה את הילדים המגניבים של התיכון היא מצניעה את הצדדים הדתיים והשמרניים שלה - בין היתר, היא גם מסלקת מתוכה מדריכים בוֹקים ומיושנים כמו ראס - והופכת למסגרת חברתית תומכת לבני הנוער, שאין בה למעשה שום סממן דתי גלוי: הפעילויות ב"צומת" מעודדות אותם לחשוף את רגשותיהם מול חבריהם ולהקשיב להם ולעצמם, והמדריך מעלים עין מכל מה שבני נוער מגניבים בשנות ה־70 עושים (סמים, סקס וכו').
הילדים המתבגרים בבית משפחת הילדברנט גם הם חברים או חברים לשעבר ב"צומת", ובהשראת העקרונות של קשב מוגבר לעצמי ולזולת הם מתגלים בפרקים שעוקבים אחרי תודעתם כרפלקסיביים להחריד, עמוסים ברגשי אשם ובהכאות על חטא. תוך כדי שהם חוטאים ופוגעים באחרים, בני המשפחה טרודים בשאלה אם הם עושים את הטוב, מהו אדם טוב, ואיך אפשר לעזור לאחרים - למשל, לשחורים, לאינדיאנים ולנשים - שלא רוצים בעזרתם של לבנים פריבילגים; הם אומרים זה לזה משפטים כמו "אני צריך שתאמיני לי שאני מנסה להיות אדם טוב יותר".
עם כל היכולות הווירטואוזיות של פראנזן לבנות כל דמות בתוך יקום משלה שהיא במרכזו, נוצר פער בין הברק שבו נכתבות הדמויות האלה לבין העקרות הרגשית שלפחות חלק מהן משרות. לכמה מהן יש כובד הראש ותחושת האחריות המוסרית כאילו יצאו מספר של ס. יזהר - בעוד הן מתחבטות בשאלות כמו האם להתחיל עם חבר של מישהי אחרת או לא. ההתלבטויות שלהן מעוררות מחשבה והתפעלות מרוחקת, לא רגש חם; לפרקים הן מעוררות דחייה.
יוצאת דופן היא דמותה של אשת הכומר, מריון. עד שהפרק שלה מגיע, אנחנו מתוודעים אליה דרך מבטם המזלזל של בעלה וילדיה: אישה אפורה, דאגנית, עייפה, שבעלה לא נמשך אליה, ודמותה מתפוגגת אל תוך התפקוד היומיומי של הבית. אבל הסיפור שלה הופך את הרושם הזה על פניו ועושה אותה לאישה הצבעונית והמורכבת ביותר בספר. השבריריות הנחושה שלה מטעינה את דמותה בכוח של מי שעומדת על סף שחרור - בשנים שבהן התנועה הפמיניסטית היתה בשיא תנופתה - ואינה מעוניינת, מתוך מודעות מלאה, לעשות את הצעד הנוסף אל מעבר לסף. אלא שכוח המשיכה העצום של דמותה גם מפר את האיזון מול הדמויות האחרות, שבהשוואה אליה נתפסות חיוורות ובוֹקיות פי כמה.
"צומת" הוא חלקה הראשון של טרילוגיה שתעקוב אחר שלושה דורות של בני משפחת הילדברנט. שם הטרילוגיה, "המפתח לכל המיתולוגיות", לקוח מתוך "מידלמארץ'" של ג'ורג' אליוט, יצירה שעסקה גם היא בנושאים כמו השאיפה לתיקון עצמי וחברתי, אי־צדק מעמדי ואידיאליזם מוסרי. אבל כל עוד שני הספרים הבאים בטרילוגיה לא פורסמו, ולא ידוע מי מבני המשפחה יעמוד במרכז הספר הבא (אולי הילד ג'דסון, שלא זכה לשטוח את סיפורו?), גם קשה לדעת באיזה אופן הטרילוגיה תתחקה אחרי "החיים הפנימיים של תרבותנו", כפי שכותב המו"ל האמריקני של פראנזן.
בינתיים, עד שהספרים הבאים יקבעו את הכיוון שאליו תלך הטרילוגיה, אפשר לקרוא בסיפור המשפחתי והפסיכולוגי שב"צומת" את הדופק של תפיסה אידיאולוגית רחבה יותר. שכן התפיסה המוסרית של הדמויות מקבילה במובנים רבים לתפיסת המוסר הליברלית, והמקורות הדתיים של המוסריות הזאת מאפשרים למתוח קו בין אספקטים מסוימים בנצרות לבין ליברליזם, או לחשוב על ליברליזם כדת חילונית. וכך אפשר למצוא ב"צומת", גם בלי שהדברים מנוסחים במפורש, דין וחשבון עם הדרך הליברלית במאבקיה ההיסטוריים, שהיתה במידה מסוימת גם דרכם של בני משפחת הילדברנט, שלמרות רצונם הכֵּן לעזור לאחרים - ובהם שחורים, אינדיאנים, לבנים עניים ונשים - נוכחו בקוצר ידם ובכישלונותיהם, ולפני הכל, לא הצליחו לראות את עצמם.
ג'ונתן פראנזן / צומת; מאנגלית: עתליה זילבר, עם עובד, 631 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו