״עוגה שחורה״ נפתח בסצנה כמעט קלאסית הפותחת כל כך הרבה דרמות משפחתיות: אם המשפחה מתה, וילדיה נקראים אל משרדו של עורך הדין לשם קריאת הצוואה. שם, כך על פי המתכון, מחכה להם הפתעה, בצוואה עצמה או בדמות קצה חוט שמוביל לחשיפתם של סודות משפחתיים המטלטלים את עולמם. במקרה הזה: אלינור בנט המנוחה מורישה לבנה ולבתה עוגה שחורה, המחכה במקפיא לזמן המתאים שבו יוכלו לשבת ולאכול אותה ביחד, וגם הקלטה שבה היא מספרת את מה שלא העזה לספר להם בחייה, את קורות חייה, שכמובטח מטלטלים את עולמם.
שרמיין וילקרסון מטפלת בסצנה הזו, ובסיפור הנפרש בעקבותיה, במיומנות ובחן רבים, וגם בתנופה ובקצב - ״עוגה שחורה״ בנוי פרקים קצרים, דחוסים, המבקשים להיתרגם לשפה טלוויזיונית, ושלא במפתיע הדבר עתיד לקרות בקרוב, כפי שהכריזה חברת ההפקות של אופרה וינפרי. אלא שההחלטה הסגנונית הזו של וילקרסון עומדת בעוכריו של הספר, וככל שהוא מבטיח - הבטחות רבות, הבאות לידי ביטוי באמצעות העלאה של עוד ועוד נושאים חברתיים מטרידים - כך הוא אינו מצליח לקיים, משום שכל סצנה בו מתחילה ונחתמת כמעט בנשימה, שאינה מאפשרת התעמקות אלא רפרוף בלבד.
בהקלטה האמורה, האורכת שעות מספר, נפרש סיפור חייה של האם: בת לאם שחורה ואב סיני, שגדלה באי חסר שם בקריביים - ג׳מייקה, כפי שקל לנחש, וכפי שנאמר במפורש בהערת המחברת החותמת את הספר. היא גדלה במצוקה ועוני, שהועצמה כשאמה נטשה לבסוף את אביה, השתיין המהמר, ובגיל 16 היא מצאה את עצמה נאלצת להינשא למלווה בריבית, שעל פי השמועות הוא גם רוצח. בימים ההם קראו לה קונבנטינה לינקוק או בקיצור ״קובי״, היא אהבה לשחות בים, היתה לה חברת נפש, באני, וגם אהוב, גיבס גראנט, גולש גלים אשר עימו היא חלמה להגר ללונדון כדי ללמוד בקולג׳, ולהיחלץ מייאוש החיים באי. החתונה הכפויה היתה נקודת המפנה בחייה של קובי הצעירה, לא רק משום שאילצה אותה לוותר על חלומותיה, אלא משום שבליל החתונה, בעוד האורחים מרימים כוסית, בעלה מת במפתיע ומתברר שהורעל. היא נחשדת ברצח ונאלצת להימלט וגם לשנות את זהותה.
הדרך המפותלת שעשתה קובי עד שהפכה בסופו של דבר להיות אלינור בנט, עברה בלונדון, שם עבדה בין השאר כאומנת, בסקוטלנד, ולבסוף בקליפורניה, וכללה שינויי שמות והחלפת זהויות נוספים שלה ושל אחרים שנעלמו וצצו מחדש בחייה. לא תמיד קל לעקוב אחר המהפכים הללו, בעיקר לאור חיבתה העמוקה של הסופרת לשמות המתחילים באות ב׳ (בני, ביירון, ברט, באני, בנט, למשל), וגם משום שווילקרסון נעה קדימה ואחורה בזמן, בין ההווה לבין שנות השישים, ובין נקודות שונות של גיבורי הספר.
אלא שדווקא הבלבול הקל שעלול לתקוף את הקוראים פה ושם במעברים בין זמנים או מקומות משרת יפה את התמה המרכזית של ״עוגה שחורה״: הקושי לעצב ולאחוז בזהות אותנטית וקוהרנטית. העוגה - קינוח דחוס גדוש בפירות יבשים וספוג כולו ברום - היא סמל ברור של הקושי הזה. אלינור נאחזת במתכון כשריד האחד לזהות המקורית שלה, זו שעליה נאלצה לוותר כדי לשרוד, כמרכיב היחיד שהיא יכולה להוריש לילדיה כדי לחבר אותם למורשת שעליה גדלה. בפועל, כפי שמסביר בנה, מדובר במתכון שמקורו בקולוניאליסטים הלבנים, ומרכיביו - קני סוכר - הגיעו גם הם עם הכיבוש, הדיכוי והניצול של תושבי הקריביים. כמו כל מזון מסורתי, העוגה נושאת בתוכה מטען רגשי עצום, ווילקרסון מיטיבה להאיר את האופן שבו אנחנו נאחזים במטען הזה גם כשההיסטוריה האמיתית של המנהגים, המאכלים או הסמלים שלנו מבוססים על סיפור מפוברק.
הדרמה המשפחתית, זו שבבסיס הסיפור, היא מרובת שכבות. ילדיה של אלינור, ביירון - המדען המצליח אך המתוסכל, שקנה לו פרסום בתקשורת, ובני - האמנית שנשרה מלימודיה במוסד יוקרתי ועל סף גיל 40 עדיין מחפשת את עצמה, לא דיברו בשנים שקדמו למות אמם. אביהם, שגם לו חלק חשוב בסיפור, הלך לעולמו עוד קודם, ומותו הותיר פצעים פעורים שלכאורה מאוחר מדי לרפא. בעת ההאזנה להקלטה שהותירה האם, מתברר (אזהרת ספוילר) דבר קיומה של אחות־למחצה נוספת שנמסרה לאימוץ, וזהותה נחשפה לגמרי במקרה. וילקרסון מעתירה עלינו עוד ועוד דמויות ומפצלת את הסיפור לעוד ועוד שבילים נפרדים - שכולם יתאחדו שוב בסוף (הטוב) אך לא לפני שכל פרט ופרט בסיפור חייה ״הרשמי״ של אלינור, כפי שסופר על ידה לילדיה בעודה בחיים (ולפיו היא גדלה בבית יתומים) נמחק ומוחלף בגרסתו שנשמרה במשך שנים ארוכות כסוד אפל.
מאחר שחשיפת סודות המשפחה אינה מסתיימת במעמד ההאזנה לצוואה המוקלטת, בני וביירון יוצאים למסע שתכליתו בירור מחודש של זהותם. הם מאתרים ופוגשים את כל מי שעודו בחיים והמסע שלהם, כמו הדמויות שהם פוגשים בדרך, מעניינים, אך למרבה הצער אינם חפים מקלישאות. ביירון ובני הם בני מהגרים טיפוסיים, הנדחפים למצוינות, ובניסיון להיטמע באורח מושלם בחברה האמריקנית הופכים ליותר ויותר מרוכזים בעצמם. נשות האי, שמתברר כי היה להן חלק מכריע בסיפור בריחתה של קובי/אלינור, מתוארות כנדיבות ומפגינות תערובת של מעשיות חסרת סנטימנטים עם נכונות כמעט חסרת גבולות להקרבה, וכמוהן גם גיבס, אהוב נעוריה של אלינור, שנועד לו תפקיד מרכזי לא פחות בהמשך חייה.
גם האופן שבו וילקרסון ממהרת לקשור את כל קצוות הסיפור, בלי להותיר דבר פרום או בלתי מוסבר שיוסיף להטריד את המחשבה, הוא מאכזב למדי. במהלך הסיפור היא נוגעת בשפע של נושאים טעונים, החל בגזענות מוסדית מובנית, דעות קדומות, ניכוס תרבותי, אפליה ודיכוי אתני וכלה באלימות מצד המשטרה, תקיפה מינית ואימוץ כפוי. אלא שהפרקים הקצרצרים אינם מאפשרים לה די נשימה לעיסוק עמוק ומורכב בכל אחד מהנושאים האלה. נדמה שהיא גם ממהרת לחבוש את כל הפצעים של גיבוריה: ביירון מגלה שהוא עומד להיות אב ומחליט להפוך להיות גבר קשוב ומתקשר, בני מוצאת בתוכה את העוז לנתק קשר אלים, וגם מגלה שעל אף הניכור ממשפחתה, אביה נהג לנסוע שוב ושוב לניו יורק רק כדי לראות אותה מרחוק. הכתיבה של וילקרסון מהוקצעת, התרגום של רחל פן מצוין, ולמרות זאת, הקריאה ב״עוגה שחורה״ מלווה בטעם קל של החמצה.
עוגה שחורה, מאת: שרמיין וילקרסון, מאנגלית: רחל פן, הוצאת פן, ידיעות ספרים, 416 עמ׳
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו