בני משפחתו של העיתונאי מיכאל טוכפלד היו בטוחים שהוא מסתגר בחדרו וכותב ספר מתח על התחום שהוא מתמחה בו - נבכי הפוליטיקה הישראלית.
כמי ששימש עשרות שנים כתב כנסות וליווה ממשלות רבות, זה היה אך טבעי שיכתוב על כל שראה וחווה בזירה הפוליטית. רק כשהוא סיים לכתוב אותו, הם גילו כי מדובר בספר מתח שמתרחש באזורים אחרים לגמרי - עלילה שמתפתלת בין רצח רמטכ"ל ניצול שואה, סוכן מוסד שנשלח לחקור את המאורע ופרופסור פולני אנטישמי. "זה בעצם גם התיקון שלי, לספר את הסיפורים האלה שהייתי חייב לספר", הוא מספר בשיחה.
"תיקון" (ידיעות ספרים) הוא ספר הביכורים של מיכאל טוכפלד, המתפרסם כשהוא בשנתו ה־70 לחייו. הוא מותח קו בין מבצע צוק איתן למחנה אושוויץ, כשבתווך ביטחונה של מדינת ישראל ורציחתו של האיש הבכיר ביותר בצה"ל. "כל אחד מגיע לנקודה בחייו שהוא מנסה להבין אילו דברים היה רוצה לעשות אחרת, אילו דברים הוא מצטער שלא עשה. אין אדם שלא עובר תהליך תיקון. כל הדמויות בספר מחפשות את התיקון הפנימי והאמיתי שלהן. זה היה ברור לי כבר מהמילה הראשונה שזה יהיה שם הספר".
ואולי גם אתה מבחינתך עברת תיקון עם כתיבת הספר?
"בהחלט. הספר הוא התיקון שלי, תיקון של חיים בבית הוריי, שניהם ניצולי שואה, שמעולם לא אמרו מילה על מה שעברו. לאורך רוב חיי לא ידעתי שום דבר על העבר שלהם. שמעתי לראשונה על השואה במשפט אייכמן, כנער, ומילאתי מחברות בכתבות ובפרטים על המשפט. הוריי אפילו לא אמרו לי את הגיל האמיתי שלהם. זה היה עבורי הלם מוחלט כשגיליתי בן כמה אבא שלי, כשמצאתי בארון שלו פנקס קופת חולים".
סיפורי שורשים
רק אחרי שנפטרו מצא הבן מחברת שכתב אביו ובה הוא מגולל את סיפור חייו. "הוא כתב הרבה בגרמנית ובעברית, שירים ומאמרים, בהומור מושחז, אבל את היומן הזה הוא כתב דווקא בעברית כי הוא רצה שנכדיו יקראו את קורות המשפחה", טוכפלד נזכר. "רק מהמחברת הזו למדתי שהשורשים העיתונאיים שלנו מתחילים דור קודם, כי אביו, סבא שלי, שנפטר כאשר אבי היה בן 8, עבד בעיתון בווינה יחד עם תיאודור הרצל. במחברת הזו גיליתי כיצד שרדה המשפחה במלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן במלחמת העולם השנייה, בשואה, כאשר הוגלו למחנות הריכוז בטרנסניסטריה באוקראינה.
"שם הוא פגש את אמי, אחרי שאשתו הראשונה נפטרה. כל אותם הדברים שלא ידעתי ושהוסתרו ממני, התגלו לי על אותם דפי מחשב ישנים בכתב יד בעברית ה'אולפנית' שלו. היה לי חשוב לכתוב ספר שאינו ספר שואה, אלא ספר מתח פר־אקסלנס, כזה שאנשים ייקחו ליד ולא ירצו להניחו עד תומו".
מיכאל טוכפלד נולד וגדל בירושלים, והתחנך בישיבת נתיב מאיר. בעקבות "אסון אביבים" עבר להתגורר במושב דובב על גבול לבנון, שם גם עשה את צעדיו הראשונים בעיתונות ככתב "הצופה" בצפון. הוא החל לשדר ב"קול ישראל" בשנות ה־80, ושימש שם מגיש ועורך, כתב פרלמנטרי וכתב לענייני משפט ודתות.
הוא היה אחד ממקימי ערוץ הכנסת עם הקמתו ב־2004, ושימש שם מגיש תוכניות ראשי. כיום הוא כותב בעיתון "מקור ראשון" כתבות אקטואליות וטורי פובליציסטיקה. טוכפלד מתגורר בפתח תקווה, נשוי לדבורה ואב לארבעה בנים, ביניהם מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי של עיתון זה.
"הספר התחיל להתגלגל אצלי בראש כשביקרתי חברים והבן שלהם הוזנק למבצע צוק איתן", הוא מספר. "בפתיח של הספר אני מתאר את המפגש בלי לספר שאלה בעצם חברים שלי, ומשם מתגלגלת עלילה דמיונית. ישב שם הסבא, והוא סיפר על תולדותיו כניצול שואה, איך הפרידו אותו מהוריו באושוויץ. זה סיפור שנחרת בזיכרוני. משם אני מתגלגל לתקופה של מסך הברזל ולסיפורים של יהודי מזרח אירופה, כיצד הם גילו פתאום את היהדות שלהם".
טוכפלד מחבר בין עבודתו העיתונאית לעלילה שכתב. "הייתי ממונה ב'קול ישראל' על שידורי יום השואה, והתחום כלל הקראת הטקסט מ'יד ושם'. היו עוד כמה 'שואנים' בקול ישראל, אבל דווקא אותי שלחו לטקסים. הייתי מקריא קטעי עדויות ששודרו חמש דקות לפני החדשות. שנה אחת נתנו במה לניצולים עצמם, שנה אחרי זה לדור השני, ושנה אחר כך לדור השלישי - הנכדים. התברר לי שישנם שני סוגים של ניצולי שואה: יש ניצולים שלא דיברו, לא סיפרו שום דבר, כמו ההורים שלי, שרצו לעטוף את הילדים ולהגן עליהם; והיו ניצולים שהפכו את הילדים שלהם לנר זיכרון, סיפרו להם כל הזמן על האימה. כשהגיע הדור הבא, הנכדים, אז הם התחילו לספר. הם בעצם דילגו על דור הילדים, וכל מה שהיה להם הם סיפרו לנכדים.
"כתוצאה מכך התחיל טרנד שהפך להיות שגרה - נכדים שכותבים סיפורי שורשים, מראיינים את סבא וסבתא. הדור שלי לא הכין יומני שורשים כאלו. עכשיו הנכדים שלי עושים, אבל עלינו דילגו. זה היה פשוט מדהים. משם הגיעה המוטיבציה לכתיבת הספר".
"שיח שמלבה שנאה"
מגפת הקורונה היתה הזרז המשמעותי לכתיבה, כך ניצל את ימי הסגר הראשון. "פתאום התפנה לי זמן", הוא אומר ומחייך. המגיפה היא גם שעוררה אצלו את אחד ממניעי העלילה של הספר - הרעלת הרמטכ"ל באמצעות נגיף קטלני. "פיתחתי את הרעיון של נגיף מהדימיון. כדי שאהיה בטוח שאני כותב דברים הגיוניים התייעצתי עם וירולוג מומחה, שקרא את הספר ונתן לי אישור שאני יכול להמשיך את קו העלילה הזה. כך הגעתי לרעיון של מדען שפיתח את הנגיף שרצח את הרמטכ"ל".
כמי שחי את מה שקורה בכנסת באופן יומיומי זה כמה עשורים, איך אתה רואה את הפלונטר שכנסת ישראל מצויה בו בשנתיים האחרונות?
"כל חיי בכנסת שמעתי את האמירה 'זו הכנסת הכי גרועה שיש'. אנשים מסתכלים על העבר ואומרים שפעם המנהיגים הקודמים היו אחרים, וזה נכון. אפשר לראות את רמתם הנמוכה של חברי הכנסת; הפוליטיקאים היום מובילים לקיטוב נוראי בעם. אני חושש מאוד ממלחמת אחים.
"בעוד דור או שניים יתגעגעו לדור שלנו מרוב הפילוג שייווצר. יש הרבה אנשים שמלבים את זה. לצערי, גם משכנו את העתיד של הפוליטיקה שלנו. כיום כמעט אי אפשר להקים ממשלה בלי הימצאות של ממשלה פריטטית ודברים בסגנון.
"כל מפלגה שיש לה ארבעה מנדטים תבקש את תפקיד ראש הממשלה, אחרת אין ממשלה. זה חלק מהבעיה. זה לא היה בעבר - כשמציגים את היריב הפוליטי כאויב של ממש. אבל ימין ושמאל כפי שהכרנו אותם כבר לא קיימים - היום כולם מבינים שלא תהיה מדינה פלשתינית. זה נכון גם לימין ושמאל מבחינה כלכלית. היום זה רק דיונים על אקטיביזם שיפוטי ושיח שמלבה שנאה. אם לא יקום שום גורם שיישא באחריות - זה רק ילך ויידרדר".