במכתב שכתב גוסטב פלובר לידידו אמיל זולא ב־1880 הוא כותב: "זולא יקירי... ביליתי את כל היום כולו אתמול, עד אחת עשרה וחצי בלילה, בקריאת 'נאנא'. לא ישנתי בלילה... אילו הייתי נדרש לציין כל משפט חזק כאן, הייתי כותב הערה בכל עמוד!... זהו ספר ענק!".
דמותה של נאנא נולדה עוד לפני שזכתה לרומן משלה. זולא החל לכתוב את סדרת רוגון־מקר (Les Rougon-Macquart) - עשרים רומנים העוסקים בשתי משפחות מומצאות בתקופת הקיסרות הצרפתית השנייה, מאמצע המאה ה־19 ועד 1870, זאת לאחר כמה רומנים כושלים, ומתוך החלטה נחושה לעסוק באופן שבו "הדם והסביבה", כדבריו, הם אלה שמעצבים את האדם.
בעץ המשפחה ששרטט לפני תחילת הכתיבה זולא הקפיד לציין גם את החולשות והמגרעות של כל דמות, למשל נטיות תורשתיות, על פי תפישתו, לאלכוהוליזם ולצריכת זנות. נאנא, בתם של שיכור וכובסת, שגדלה בסמטאות פריז בעוני רב, הופיעה בשושלת כבר ב־1877, אבל רק שלוש שנים לאחר מכן הקדיש לה זולא רומן שלם.
142 שנה מאז שראה אור וזכה להצלחה מסחררת במונחי אותם הימים, רואה אור בימים אלה תרגום חדש של הקלאסיקה (מצרפתית: עפרה ישועה־ליית, הספריה החדשה) ומעלה לדיון את הצורך לרענן את הטקסט שזכה, לצד ההצלחה, גם לקיתונות של ביקורת על נועזותו, החפצת הנשים שקיימת בו ותיאורי המין השערורייתיים המופיעים בו.
למופע הראשון של נאנא בספר קודמות שיחות לעגניות בין מנהל תיאטרון שליהק אותה לתפקיד ראשי על אף שהייתה חסרת ניסיון, לבין מבקר ציני ואנשי החברה הגבוהה המגיעים לצפות בהצגה. היא מכונה שם "עוד זנזונת", ונאמר שהיא חסרת כישרון וש"הקהל כבר יעמיד אותה במקומה".
אלא שזולא מתאר אותה כך: "סוף סוף הופיעה ונוס. נאנא ענקית ואיתנה למראה, הרבה מעבר לשמונה עשרה שנותיה, ניצבה בטוניקה לבנה, כיאה לאלה, ושיערה הזהוב־אדמדם פרוע על כתפיה". היא אמנם מזייפת, היא אינה רקדנית ובוודאי לא שחקנית, אבל יש בה כוח מכשף, והקהל, כלומר הגברים, נתונים בידיה. נאנא מנצלת את כישוריה היטב והופכת מזונת רחוב ענייה לקורטיזנית, ואחריה משתרך שובל של אצילים, פקידי ממשל, בעלי ממון ועיתונאים שאינם מסוגלים לסרב לאף אחת מגחמותיה, והיא מצידה לוקחת את ממונם אבל גם דואגת לחורבנם החברתי, הפוליטי והכלכלי, עד שיש בהם מי שמעדיפים לשים קץ לחייהם.
"נאנא" אמור היה להתפרסם בהמשכים ביומון הצרפתי "Le Voltaire", אבל הקוראים, בתגובה למודעות ענק שפרסם העיתון, דרשו לקבל את הספר כולו בבת־אחת. המהדורה הראשונה, שכללה 55 אלף עותקים, נמכרה כולה ביום צאתו לאור של הספר.
למרות זאת, היו רבים שזעמו על שפע התיאורים הבוטים שזולא כלל בו, סצנות המתרחשות באזורים עניים ומטונפים, תיאורי מין, אמירות חתרניות וביקורת נוקבת על החברה הגבוהה. זולא כמובן שרד את המתקפות, וכך גם הגיבורה שלו, שהפכה לאייקון תרבותי. אדואר מאנה צייר אותה עוד לפני צאת הספר בכיכובה, לאחר שנתקל בדמותה ברומן "L'Assommoir", הפסלת ניקי דה סן פאל יצרה בהשראתה סדרת פסלי נשים בצבעים בוהקים עזים, וסיפורהּ עובד לשלל מדיומים על ידי ז'אן רנואר ז'אן לוק גודאר ועד דן וולמן.
האליטה עיצבה את החברה
פרופ' דניס שרביט, חוקר תרבות המתמחה בהגות פוליטית ואינטלקטואלית בצרפת, אומר כי הרעש העצום שעורר "נאנא" עם צאתו לאור בצרפת נובע קודם כל מהבחירה האסתטית של זולא. "כסוֹפר נטורליסט הוא שאף להציג את המציאות כפי שהיא, בלי לצנזר או להצניע", הוא אומר. "הוא תיאר גם את הדברים שנחשבו מכוערים או פרובוקטיביים, כמו שוק הקצבים, פועלים עניים, שתיינים או נשים שכדי לשרוד משתמשות בגוף או בחשק שהן מעוררות. ייתכן שהיום הכתיבה של זולא לא תיראה לנו נועזת כי כבר הרחקנו לכת עוד יותר, אבל עדיין יש בה תעוזה, כי הראייה שלו הייתה א־מוסרית: הוא לא שפט ולא קבע מה טוב ומה רע, ואם אנחנו נטפלים לאישה כמו נאנא בטענה שהיא פגומה או בזויה, צריך להבין שכדי להיות מקולקלת צריך שתהיה מערכת חברתית שמקלקלת אותך".
לדברי פרופ' שרביט, מה שהיה קשה לעיכול בשלהי המאה ה־19 הוא "הנכונות של זולא לטפל בזוהמה וברפש, ולא להניח לחברה הגבוהה להמשיך להעמיד פנים שאצלה הכל מכובד". התקופה היא ראשית המחקר הסוציולוגי, הוא מסביר, "בניגוד לתפישת הנאורות, שלפיה אני, בתבונתי, כלכלתי את צעדיי ובניתי את עצמי במו ידיי, הסוציולוגיה מסבירה שכולנו חיים במערכת שבה לכל אחד יש תפקיד, והמעמדות העליונים, האליטות, מעצבים את החברה. זה לא שאין מקום לאני שמעצב את גורלו, אבל כמו שרואים בכתיבה של זולא, הגורל הזה נקבע במידה רבה על ידי רוח התקופה, על ידי חוקי החברה, והוא לא הניח לחברה להמשיך להתחמק מאחריות".
מה בעצם כל כך מושך בנאנא?
"היא הבבואה של האישה המשוחררת. היא לא באמת עצמאית או חופשית כי היא תלויה בחסדי גברים ומנהלת יחסי תן וקח, אך היא עומדת על שלה וחווה פרצי תשוקה, בניגוד לנשים שמסתגרות בדלת אמותיהן או לנשים הכבולות במוסריותן. יש בדמות קריאה לשחרור".
הסוף של נאנא היה הכרחי?
"היא הייתה חייבת לשלם את המחיר, כי זולא לא יכול היה לתאר את חייה כמודל מומלץ לחיקוי. עם זאת, הוא לא מחלק את הדמויות לטובות ולרעות, והסוף המר של נאנא אינו תיקון מוסרי אלא מלא חמלה ומציג, בשפתו הנפלאה של זולא, את המורכבות הגדולה של החיים בחברה".
אין דרך להימלט
ד"ר דינה חרובי, מהתוכנית לתרבות צרפתית באוניברסיטת תל אביב, סבורה שנאנא היא אחת הדמויות הכי נוגעות ללב שכתב זולא. "אישה ענייה שמגדלת ילד לבד ומנסה להתפרנס מזנות, מטפסת בסולם החברתי ומתמודדת עם המון קשיים אבל יש לה גם הצלחות. זולא לקח את הריאליזם של בלזאק צעד אחד קדימה: אם בלזאק נהנה לתאר ארוחות, זולא העדיף לתאר את הקיא. לכן, כשהוא מציג את נאנא או את אימא שלה, ג'רבז, הוא מציג את כל הכשלים והטעויות שלהן והופך אותן לאנושיות. הקוראים יודעים שהן ייפלו, שאין להן דרך להימלט מהדטרמיניזם החברתי, מהמסלול שנקבע להן עוד לפני שנולדו, אבל עם זאת מתאהב בהן כי הן דמויות אמיתיות ומרשימות מאוד".
אפשר לקרוא לנאנא פמיניסטית?
"אני לא בטוחה. על בלזאק והוגו נוהגים לומר שהם מיזוגנים, אך בקריאה מחודשת מתברר שיש להם ביקורת רבה על המיזוגניה של תקופתם. כך גם אצל זולא, מה עוד שאצלו נשים תופסות מקום מרכזי בעלילה, לעיתים קרובות הן חזקות בהרבה מהגברים, אבל הן בכל זאת כלואות במקום שהחברה ייעדה להן. נאנא מנסה לשרוד לבד, כולם רוצים בחברתה, יש לה כוח, היא מצליחה להתקדם ולהגיע למרכז החברה, אבל מספיק לראות את הסוף שממנו היא לא יכלה להימלט בשום תנאי כדי להסס לפני שקוראים לה דמות פמיניסטית".
