"בא לי הצורך לכתוב": הספר החדש של ארז ביטון הוא האינטימי והחשוף ביותר

בשלב מסוים במהלך הסגר הבלתי מסתיים של הקורונה, ארז ביטון, שחגג לאחרונה 80, חזר אל ארז ביטון בן ה־10. אחרי שנים של כתיבה על אודות דיכוי על רקע עדתי ומה שאוהבים (ולא מעט שונאים) לקרוא לו "ישראל השנייה", כוח בלתי מוסבר משך אותו לכתוב על הילד יעיש שהיה, בטרם הפך לארז.

ביטון כתב על חוויית ההגירה, ההתיישבות בלוד המוזנחת ועל רימון היד שהתגלגל לידיו, שבו שיחק כאשר אירעה הפציעה שתשנה את חייו. זו שגזלה את מאור עיניו וקטעה את ידו השמאלית. התוצאה - ספר שירתו החדש "תפרים" - היא האינטימית, החשופה והכואבת ביותר שבעבודותיו.

"לפני כן כתבתי על העיוורון, אבל רק באמצעים עקיפים. לא נגעתי בפציעה, בליבה שלה, הר הגעש הפנימי שסגרתי עליו", הוא מספר. "והנה דווקא בסגר של הקורונה, כשהייתי מבודד בבית עם אשתי, בא אלי הצורך הזה לכתוב על 19 בנובמבר 1951. כתבתי: ילד עלה בעשן ולא היה מי שיתפוס בבגדו. וזה הייתי אני, ונפלתי, ובחצר נשאר ילד עיסת בשר. זו ההתחלה של הספר שניסה לתעד את הפציעה, תחושות של ילד ממשפחת עולים בלוד עזובה לגמרי, והנה פתאום אין כלים לטפל בילד כזה. משאירים אותו לבד בבית".

אתה גם מבטא כאן המון כעס כלפי המשפחה, על דברים חומריים שהפציעה שלך וכספי הסעד הניבו להם. זו סגירת חשבון?
"יש ערבוב של תחושות: מצד אחד, יש רחמים גדולים ומודעות לשנות ה־50 הראשונות של הורים ללא אמצעי קיום. עשו טובה לאבא שנתנו לו במשך חמש שעות ביום לקושש עצים בעבודת דחק, עבודה שמשפילה את האדם. הוא יודע שהוא לא מועיל בעבודה הזו. הרחמים האלה והסיטואציה הקשה גרמו לי לקבל אחריות, לעזור ולטפל בהם. אפילו לקנות להם את המכולת השכונתית, מה שאחר כך התברר ככישלון גמור; מצד שני, הצער הגדול על הפציעה, על הניתוק, על המעבר מבית של עיוורים שבו בעצם חודשים לא פגשתי את המשפחה. ילדים ישנים במיטותיהם ללא יד מלטפת. אז יש גם כעס, בוודאי. אלה תחושות מורכבות".

איך לדעתך הם יגיבו לספר?
"הם יגידו 'כל מה שכתבת זו אמת, אבל החיים שלנו היום כמבוגרים - שונים'. היחס שלהם אלי היום שונה משהיה אז, כשפעלו כדי לצמוח בתוך ערוגות כל כך מוזנחות. היחסים היום טובים מאוד. לפעמים באמת הפצצה נראית לי כמו תיבת פנדורה שנפתחה. יש אשמה גדולה".

"תפרים" יושק מחר (שלישי) בתיאטרון תמונע בתל אביב.