שבוע הספר // צילום: דודו גרינשפן

כמה טוב להיות פרח קיר: המלצות על ספרי ילדים

היתרון שטמון בלהיות נמוכה • החתלתול שמפיג את בדידות הלילה • והארנבת שלומדת כיצד להתגבר על ביישנותה • כמה המלצות על ספרי ילדים טובים

 

ג'ון סאליבן / חתלתול ושומר הלילה
בספר הילדים "חתלתול ושומר הלילה" (הוצאת אגם, מאנגלית: ראובת ניצן) חל שינוי מעניין: על כריכתו ניצב גבר, שמאיר בפנס על חתלתול קטן, במה שנראה כמו אתר בנייה וללא כל זכר לגיבור או לגיבורה ילדיים. הפוקוס נותר על הגבר, שומר לילה שנפרד ממשפחתו ונוסע לעבודה. בכל שעה הוא עורך סיבוב באתר, בודק את הדלתות, עובר ליד כלי הרכב הממתינים לתיקון, ורק הירח והכוכבים מארחים לו לחברה. את הגעגוע לילדיו, הישנים כבר במיטותיהם, מחליפים גור חתולים ונקודת המבט היצירתית של המספר: "המחפר קד קידה כמו ג'ירף משונה... שביל סילון זוהר בשמי הלילה... חרק ארוך רגליים נראה כמו יתוש ענקי". אלו רק שומר הלילה והחתלתול, כך שכל רחש הוא דרמה של ממש.

ג'ון סאליבן יצר ספר נוגה ומלא חמלה של רגעים קטנים, שבהם בדידותו של שומר הלילה, שער בזמן שנדמה כי העולם ישן, נמסרת לנו באמצעות מילים מדודות ואיוריה היפים של טאי־יון יו: גוני כחול ושחור עם משחקים של אור וצל, המשתלבים יפה עם מערכת היחסים שנרקמת בין הגיבור לחתול שלו.


אילנה זפרן / נמוכונת
להיות נמוכונת זה לא פשוט: קשה לקלוע לסל בשיעור התעמלות, המבוגרים מסתירים בהופעות, הילדים לפעמים צוחקים עלייך, והמורה מבקשת שתשבי בשורה הראשונה. אז נמוכונת מתוסכלת. את הכעס היא משחררת בחיבור, שחושף את כישרונה ואת גישתה הבלתי מתקרבנת, שעוזרת לה בהמשך לתעל את החיסרון ליתרון.

ספרה הראשון של זפרן ככותבת וכמאיירת (ידיעות ספרים/טל־מאי) מצליח לשמש ספר העצמה לגילי ראשית קריאה, בלי לחנך: היכולת של נמוכונת לדמיין את מה שמוסתר ממנה, יישום הערכים שהיא סופגת מצמד האימהות שלה, שלוקחות אותה להפגנות ולהופעות, והכוח שהיא שואבת מהכתיבה - כולם מועברים בפשטות מעוררת חיוך, שתמצא חן מיידית גם בעיני ההורים המקריאים.


פנינה גפן / אלף־בית של חיות אמיתיות בלבד
לא מעט ספרי ילדים שראו אור לאחר גלי מגיפת הקורונה נפלו במלכודת הרצינות, הפיתוי להסביר ופנדמיית "למידת שיעור" על סובלנות וקבלת האחר.

"אלף־בית של חיות אמיתיות בלבד" של פנינה גפן (ידיעות ספרים/טל־מאי) הוא לא אחד מהם: וירוס עקשני ותלותי במיוחד רוצה להתקבל לספר האלף־בית של החיות, ומסורב לאחר מבחני קבלה קפדניים. לאות א', אריה ידען; לב', ברווזה עם מודעות ירוקה; או לט', טווס עתיר טבעות, החיים קלים. שמם שגור בפי כל, והם מרשים לעצמם לבעוט בווירוס לשלום, אך הווירוס מכין להם הפתעה מידבקת במיוחד.

ממזריות מתוקה שורה לאורך כל הפיקצ'רבוק: החל מהבחירה של גפן להנכיח דמויות של חיות נקבות (הפייבוריטית שלי: השועלה הנונשלנטית), דרך עבודת האיור המשובחת של אביאל בסיל, שמשתמש בפלטת צהוב־אדום־ירוק כדי לאפיין בצורה מתוחכמת את החיות, ועד האופי המידבק - באופן מילולי ממש - של הטקסט. הקראות בלתי פוסקות נרשמו בבית המבקרת, שנהנתה כמעט כמו הפעוטה בת ה־4, שגילתה בכל הקראה פרט ויזואלי משעשע נוסף.


טימותי נפמן וג'ו ברגר / לפעמים אני רותחת
"לפעמים אני נסיכה מתחשבת, אמיצה ונחמדה לכולם / לפעמים אני הפיה הטובה ביותר בעולם. ולפעמים אני רותחת". כך נפתח הפיקצ'רבוק המלבב לגילי 5-3 (מאנגלית: גליה אלוני־דגן), המתאר את עולמה הדיכוטומי למדי של פעוטה פעלתנית, שמודה שלרוב הכל בסדר, עד שהיא חוטפת התקף זעם הורס־כל, שמאפיל על כל מה שטוב: עיצוב עוגות בחול ושיתוף חברות במשחקים ובעוגיות.

הספר הוא שילוב משעשע מאוד בין טקסט לאיור ובחירת צבעים ופונטים: כעסה הילדי של הגיבורה נבנה ככל שמעבירים דפים והטקסט נהיה גדול יותר כדי להעצים את זעמה, מה שיוצר אפקט קומי שקשה לעמוד בפניו.

הגיבורה מודעת למה שהיא מפסידה בזעם הלא רציונלי: "אני לבדי, קטנה כמו צימוק, מבולבלת, בוכה וזקוקה לחיבוק", וחוזקו של הטקסט הוא דווקא בפתרון המציאותי, היומיומי: "ועכשיו, גם אם אני רותחת, זה עובר לי מהר ואני שוכחת".

לילי הביישנית / קאט מין
לילי הארנבת גרה בתיבת דואר נטושה. היא לא אוהבת לצאת החוצה, העולם מפחיד אותה. ילדים יכולים לזרוק עליה כדור או סתם להבהיל, ומכונית יכולה לרמוס את מחברת הציורים שלה. את השגרה המוכרת פורע מכתב שמגיע בטעות לתיבה שלה. המכתב מיועד לגברת ירח מהילד תאו, שמבקש ממנה בקשה קטנה: שתזהר לכבוד אמא שלו, שחוגגת מחר יום הולדת. מה תעשה הארנבונת? האם תתגבר על ביישנותה וחרדתה מהלא מוכר ותצליח להגשים את חלומו של הילד?

"לילי הביישנית" (עם עובד, מאנגלית: לי עברון) הוא ממתק ענוג שנכתב ואויר על ידי קאט מין, שנולדה בהונג קונג ומעידה על עצמה שסבלה מביישנות כילדה. בדומה ללילי, היא שאבה כוח מהציור, והספר עצמו משתמש בכוח הרגשי של היצירה ושל הציור כאלמנט תרפויטי ומחזק.

לחובבי הפורזצים צפויה הנאה בדמות רישומים בשחור לבן, שמתארים את חרדותיה של הארנבת ואת רשימת ה"הימנעויות" שלה, ובפורזץ האחורי את עולמה החדש, לאחר ההתמודדות עם הקשיים שלה. מרענן במיוחד הוא ההסבר הקצר על תהליך העבודה של קאט מין, שמופיע בעמוד האחרון. יש בכך תעודת רצינות וכבוד ליצירה, וגם הזדמנות להורים להסביר לילדים כיצד נוצר הספר שהם מחזיקים ביד.


מאיה שלייפר / בית ענק
"היה היה ענק.
הוא היה גדול כל כך
עד שבקושי נכנס אל הבית שלו
ובקושי יצא ממנו.
ולא נשאר מקום לאיש בבית הזה
ואף לא לחרק".
בום. כך, בכמה מילים ספורות, פילוסופיות ומדודות נפתח "בית ענק", (כנרת זמורה דביר) ספרה של המאיירת והמעצבת מאיה שלייפר, וכל הורה מקריא יכול להבין כבר בהתחלה שמדובר בספר ייחודי.

מצוקתו של הענק הנאנק, שנושם אבל לא חי, לא מפריעה לו להיות יהיר ובלתי סימפטי לעכביש קטן, שטווה קור מהתקרה ונכנס לביתו המתפקע. "לך מהבית שלי!", הוא צועק, "גם ככה צפוף פה". העכביש העקשן לא שועה לטרוניה וממשיך לטוות את חוטיו. כתוצאה מכך הענק מתעטש ומחרב את ביתו. כשהעכביש מציע את עזרתו במציאת בית חדש, הענק נוזף בו ויוצא לחפש בית אחר. כיצד התכוון העכביש לעזור לענק הנרגן? מה יקרה לענק לאחר שיתעורר משנתו? ואיזה בית הוא מחפש בדיוק?

שלייפר רוקחת משהו שקשה למצוא לעיתים קרובות בספרי ילדים: סיפור עמוק ורב־רבדים. קצרה היריעה מלדון בכל הנושאים ששלייפר מרפררת אליהם: הצורך בשחרור מכבלי והבלי החומריות כדי להיות חופשי באמת; אהבת הטבע וחדוות המסע; היכולת להתגמש בשביל להכיל את "האחר" ולזכות בכך באהבה; הפחד ממה שיגידו האחרים, ועוד.

במשל פילוסופי, שמתכתב עם ספרות־טבע ועם היצירות האייקוניות "הענק וגנו" ו"העץ הנדיב", שלייפר (מאיירת "לכל קמט יש סיפור", "ואז נשבה הרוח") מוכיחה שהצטרפות הכתיבה למכלול כישוריה היא רווח לקוראים הצעירים, ומאוד מסקרן לראות כיצד תיראה היצירה הבאה שלה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו