תשמור על הספר שלך

בסרטון הפרסומת של הוצאת פינגווין נראית מרגרט אטווד אוחזת בידה להביור. היא מכוונת את הרשף לעבר עותק של ״מעשה השפחה״, אך ספרהּ הפופולרי, שזכה לעיבוד טלוויזיוני פופולרי לא פחות, אינו עולה באש. זהו עותק מיוחד שההוצאה הדפיסה על נייר חסין-אש, המוצע בימים אלה במכירה פומבית בסות׳ביס, שתינעל ב־7 ביוני.

אמנם, ״מעשה השפחה״ מעולם לא נשרף – לפחות לא באירועים בולטים או רבי משתתפים – וגם לא ממש הוחרם – להוציא מספר בתי ספר בארה"ב, שבהם ועדי הורים שמרנים דרשו, והצליחו, להסיר אותו ממדפי הספריות. למעשה, הרומן שראה אור לראשונה ב-1985 זכה מאז למאות מהדורות בעשרות שפות וסדרת הטלוויזיה שנעשתה על פיו הפכה אותו לפופולרי שבכתבי הסופרת הקנדית. אבל יתכן שהתעלול הפרסומי ראוי דווקא בגלל תשומת הלב הרבה כל כך שהוא מושך, ומשום שההכנסות יועברו לארגון PEN International הפועל לקידום חופש הביטוי, ואשר אטווד היא מפעילותיו הבולטות.

״מעשה השפחה״ אינו בודד ברשימת הספרים שהורים ומחנכים אמריקנים מעדיפים להסתיר מילדיהם, במדינה שאמורה לקדש את חופש הביטוי. למעלה מ-1500 ספרים נוספים מארחים לו שם לחברה, ובהם להיטים בינלאומיים כמו ״קפקא על החוף״ של הרוקי מורקמי (משנת 2002), ״מאוס״, קומיקס השואה המפורסם של ארט שפיגלמן (משנת 1991), וסדרת ספרי הארי פוטר של ג׳. ק. רולינג (משנת 1997). בשיכון הוותיקים של החרמות והנידויים נמצאים ״סיפורי קנטרברי״ של ג׳פרי צ׳וסר (משנת 1476) ״הרפתקאות הקלברי פין״ מאת מרק טוויין (מ-1885), ״אל תיגע בזמיר״, מאת הרפר לי (מ-1960), ״מאהבה של ליידי צ׳טרלי״ מאת ד.ה. לונרס (מ-1960) ואפילו ״חוות החיות״ של ג׳ורג׳ אורוול (מ-1945). הסיבות לביקורת, בוז, כעס ואולי יותר מכל פחד מפני כל אלה הן רבות ומגוונות, אך במבט מהצד ניתן לראות שכולם ספרים שבישרו על שינוי, הצביעו על אפשרויות למציאות אחרת או העבירו ביקורת חריפה על זו הקיימת.

"חומת ענק בינך לבין העולם"

בערב חג השבועות (4 ביוני) יתקיים בספריית בית אריאלה בתל אביב תיקון לילה שבועות של עמותת ״עלמא״ בשיתוף הספרייה. נועה מנהיים תדבר שם על ההיסטוריה של הצנזורה, תחת הכותרת ״הספרים האסורים יוצאים מחושך לאור״. מנהיים, עורכת ספרות המקור בהוצאת ״כנרת זמורה ביתן״ ומחברת הספר ״הרשת התרבותית״, גם תרגמה את ספרו של ריי ברדבורי ״פרנהייט 451״ שכבר בראשית שנות החמישים צפה עולם שבו משטר עתידני עריץ ממלא את חיי אזרחיו בתוכניות בידור אינטראקטיביות ומפעיל שורפי ספרים, כדי למנוע הפצתם של רעיונות.

״ההיסטוריה של הניסיונות האלה עתיקה מאוד,״ אומרת מנהיים. ״התנ״ך מספר על יהויקים השורף את מגילת נבואות ירמיהו החוזות את תום שלטונו, ובסין של המאה השלישית לפני הספירה התרחשה ׳שרפת הספרים וקבורת המלומדים׳ כשהקיסר הראשון, צ׳ין שֶה חואנג-די הורה לשרוף כתבים ולקבור חיים 460 פילוסופים קונפוציאניים. זהו אותו קיסר שהורה לבנות את החומה הסינית הגדולה, ובורחס, במאמר ׳החומה והספרים׳ מציין שזו הקבלה מעניינת – החרמת ספרים והצבה של חומת ענק בינך לבין העולם״.

מנהיים מציינת כי השריפה של טקסטים או הצבת איסור רשמי ברור על קריאתם היו, כמובן, ניסיונות של אנשי שררה לאורך ההיסטוריה לשלוט בתמונת העולם וברעיונות שנתיניהם עוסקים בהם. עם המצאת הדפוס והתרחבות האוריינות, השליטה בתכנים הפכה קשה יותר, אבל עקרונות יותר, ולצד שליטים גם הכנסייה החלה להכריז על חרמות וגם יצרה את ״רשימת הספרות האסורה״ (ובלטינית: Index Librorum Prohibitorum) הכוללת ספרים שנוגדים את עיקרי האמונה או עלולים להשחית את מוסריותם של הקוראים.

״הרשימה הזו הלכה וגדלה ככל שהעולם התחלן. הכנסייה ניסתה להדק את שליטתה והציבור ניסה לחמוק ממנה באמצעות כתיבה וקריאה חתרניות של כתבים פורנוגרפיים שרבים מהם התרחשו במרחבים דתיים, במנזרים ובכנסיות. הספרים הללו לפעמים נשרפו בכיכרות, ונעשו ניסיונות לאתר את המחברים – שלא נהגו לחתום בשמם, כמובן – ולתבוע אותם. לכן לא מפתיע שהתופעה מוזכרת שוב ושוב ברומנים דיסטופיים או אוטופיים לאורך השנים,״ אומרת מנהיים.

במאה ה-20 דעותיהם של בישופים ואפיפיורים כבר לא טלטלו את דעת הקהל הציבורית במערב, ועיקר החרמות על ספרים התרחשו, כצפוי, במשטרים דיקטטוריים. הנאצים, כידוע, ערכו ניפוי קפדני של ספריות גרמניה ושרפו בחגיגיות ספרים שנחשבו מנוונים ומשחיתי מידות, וכמוהם גם הסובייטים, בבריה"מ ובאזורי ההשפעה שלהם – מסך הברזל נועד, כמובן, לחסום רעיונות ולא רק בני אדם. במדינות הדמוקרטיות נותרו על כנם חוקים האוסרים על הפצת פורנוגרפיה ותכנים שמהווים ״עבירות מוסר״ וכך קרה שאפילו בישראל המו״ל יצחק גוטמן שפרסם את סדרת ספרי ״סטלאג״ – ספרי כיס ארוטיים המתרחשים במחנה שבויים נאצי – הורשע בפרסום דבר תועבה. הספרים נאספו על ידי המשטרה והוחרמו, אבל המפורסם שבהם ״כלבתו של הקולנול שולץ״ עדיין נמצא באוסף הספרייה הלאומית (וגם זמין להאזנה בפודקאסט).

במקביל החלה דווקא בחברות חופשיות לכאורה מגמה שמנהיים מכנה ״מדאיגה״: צנזורה עצמית. ״קצת אחרי שהוליווד החלה לצנזר את עצמה בגלל טענות של הציבור שהקולנוע משחית את נפשות בני הנוער התמימים, מהלל מעשים פליליים, שתיית אלכוהול והפקרות מינית, גם תחום הקומיקס מרסן את עצמו ופתאום ׳וונדר וומן׳ עושה הרבה פחות בונדג׳, היחסים בין בטמן ורובין מתקררים ואת כל מה שבאמת עסיסי אפשר למצוא רק בקומיקס מחתרתי...״

למחוק מעשי זוועה?

ד״ר יורם מלצר, סופר, מתרגם ועורך כתב העת ״אלכסון״, לא רוצה שנקפוץ מהכיסא למשמע המילה ״צנזורה״, ומסביר שבמקור הלטיני מדובר בהעברת ביקורת, קביעת עמדה, הערכה, גם אם לא חיובית. החשיבה הבינארית בנוסח ״מותר או אסור״ חוטאת להקשר, וההקשר הוא עניין חשוב מאוד בדיונים על החרמת ספרים.

הוא מביא כדוגמה את סדרת ספרי ״טינטין״ של הקומיקסאי הבלגי ז׳ורז׳ פרופסר רֶמי, שהשתמש בשם העט ״הרז׳ה״. בין הספרים, שראו אור בתחילת שנות השלושים, היה הכרך ״טינטין בקונגו״, שנערך מחדש בין מהדורה למהדורה, ככל שבלגיה הפסיקה להתרפק על השלטון הקולוניאלי וככל שנעשה לא סביר להציג את האפריקנים כפראים הרוקדים סביב סיר שבו מתבשלים מגלי ארצות לבנים.

״יש בספר גם סצנה שבה טינטין קודח חור בקרנף, ממלא אותו בדינמיט ומפוצץ. המו׳ל בשוודיה ביקש מהמחבר לשנות את זה והוא הסכים. בסוף המאה ה-20 הספר הזה נראה רע מאוד ונעשו ניסיונות להוריד אותו מהמדפים, אף שהוא מייצג נאמנה את התקופה שבה הוא נכתב.״

ברור למה הורים ומחנכים היום לא ירצו לתת ספר כזה לילדים.
״נכון, אבל צנזורה היא עניין יותר מסובך, שכרוך בנטילת אחריות ולכן עולה השאלה אם לצנזר ספרים כאלה עד כדי מחיקה, או להותיר אותם עם הסברים על ההקשר. בלגיה הרי התעללה נוראות באוכלוסייה המקומית בקונגו ונעשו שם מעשי זוועה שנועדו להעשיר את האירופים. האם למחוק את כל זה? לא להשאיר ספרים כעדות לתקופה? זו לא שאלה פשוטה״.

את סיפורו של הסופר הארגנטיני (״הגאון״, הוא מדגיש) חוליו קורטסאר הוא מביא כדוגמה למורכבות הבעיה: קורטסאר, איש שמאל מובהק, הגלה את עצמו מארצו ב-1951 על רקע יחסיו המורכבים עם הרודן הימני חואן פרון. כשהמשטר הצבאי שירש את פרון פתח במה שכונה ״התהליך״ לתיקון החברה והתרבות בארגנטינה, כל יצירותיו של קורטסאר צונזרו.

״מי שקורא אותו לאורך ולרוחב״, אומר מלצר, ״שואל את עצמו אם צנזרו את כתבי קורטסאר או את האיש עצמו. הרי בארגנטינה של אותם ימים די היה להיות צעיר מזוקן כדי להיעצר ולהיקנס באשמה שאתה לא מסודר ואולי מהפכני. הספרות של קורטסאר מלאה דמיון, אינה היסטורית ואין בה הערות חברתיות ישירות או אמירות פוליטיות מפורשות, אבל במשטרים כוחניים יש נטייה למחוק אנשים בלי להכריז על כך רשמית.

"בארגנטינה, כשאנשים הועלמו, השכנים והחברים ששמו לב היו מתלחשים, ומעלים את האפשרות שזה בטח קרה להם ׳בגלל משהו׳, לא ככה סתם. בדיוק כך כשמוחקים יצירות ואת היוצרים שלהם החברה מתארגנת מחדש ולומדת לחיות עם הצנזורה וההשתקה״.

אתה רואה את זה גם במדינות שאין בהן שלטון דיקטטורי?
״בוודאי, כי זה נעשה בשקט. לפני מספר שנים נתתי הרצאה בספרד, ומאחר שנולדתי בחיפה, המארגנים הנחמדים הציגו אותי כמי שהגיע מעירו של הסופר הגדול א.ב. יהושע. אני אמרתי ׳תרשו לי להעיר שהסופר הגדול של חיפה הוא אמיל חביבי׳. אני לא יכול להאשים את הספרדים שלא שמעו על חביבי, אבל איפה הוא בתרבות הישראלית? הרי אין צנזורה, אבל מה קורה כשמורים מנסים ללמד סיפורים שלו בכיתה? ומה קורה אם מישהו מהם מזכיר את ה-N word שלנו, הרי היא הנכבה?"

מלצר אומר שהנזק הגדול בהחרמת ספרים היא ההימנעות משיחה. השתקה מגבוה או השתקה עצמית תמיד מתרחשת על רקע הטענה כי ״זה לא הזמן הנכון לדבר על הדברים״, ומתוך פחד, שמא השיח השליט יתגלה כלא לגמרי צודק. מנהיים מוסיפה כי כיום ניתן לראות תופעה מעניינת: הצנזורה השמרנית, המוסרנית, ומנגד ״תרבות הביטול״ מתקרבות זו לזו וכמעט נפגשות, כלומר מעוניינות לסלק מהמדפים את אותם ספרים.

בעוד הסחף המוסרי-שמרני זועק נגד הרהוריה המיניים של אנה פרנק המתבגרת (בגרסה השלמה של יומנה, להבדיל מזו שאביה עצמו, אוטו פרנק, צנזר לפני שראתה אור), או תובע להסתיר את שדיה של העכברה-האם בקומיקס ״מאוס״ מטעמי פורנוגרפיה ומביע זעזוע מספרי פעוטות שבהם שלושה פינגווינים זכרים מאמצים ביצה, כדי לא לחשוף ילדים לאפשרויות להטב״קיות, הריאקציונרים היו שמחים למחוק כל ספר שמוזכרות בו מילות גנאי גזעניות, אלימות כלפי נשים או אלימות בכלל. "ההקשר מת", אומרת מנהיים, ״אנשים מעדיפים אמנות שתגרום להם להרגיש נוח וזה פתח לרעות חולות מאוד״.

על אף ההתקרבות של קיצוניים מימין ומשמאל אל מה שמנהיים מכנה ״הקו האדום הדק״, ישנו באופק הבהוב אופטימי. בארה״ב וגם בבריטניה הספריות הציבוריות החלו לקרוא לציבור לבוא ולשאול את הספרים שבמקומות אחרים מורידים מהמדפים. הספרייה הציבורית של ניו יורק, על מגוון סניפיה, מוכנה להשאיל אותם לכל דורש, גם אם אינו תושב העיר, ואיגוד הספריות הלאומי הכריז על ״שבוע הספרים המוחרמים״ (מדי שנה בספטמבר) בשיתוף אמנסטי אינטרנשיונל, שתכליתו המוצהרת ״להנגיש רעיונות לא שגרתיים ולא פופולריים לכל מי שרוצה לקרוא אותם״.

מפתיע שמישהו עדיין מפחד מספרות, אני תוהה ושני מרואייני מסכימים. ״הספרות היום מצונזרת באמצעים רכים״, מסביר מלצר. ״בארץ קוראים הרבה פחות מאשר במערב, והגישה הרווחת היא ׳די, מה כבר יש להגיד על הסכסוך׳. בעולם נעשתה לספרות הסללה מסחרית. סופר שכותב פרק ראשון כבר חושב על הסדרה או הסרט ומכוון את עצמו בהתאם, כשהקו המנחה העיקרי שלו הוא לא איך לומר משהו חדש אלא איך לא לפגוע באיש וחלילה לא להבהיל״.