האם משבר האקלים הגיע לספרות הילדים?

הבריטים היו שם, כנראה, לפני כולם. כבר בשנות השישים ראתה שם אור סדרת ספרי ילדים שכתבה אליזבת ברספורד והפכה כמעט מיד ללהיט טלוויזיוני, בכיכובם של ״הוומבֶּלס״ (The Wombles). היצורים הפרוותיים הבדיוניים, מחודדי האף, התגוררו במחילות סודיות מתחת לאדמה, ליקטו אשפה שפיזרו בני האדם ומחזרו אותה במיני דרכים יצירתיות, כשהם מקפידים לא להתגלות. לוומבלס היה מוטו: ״נצלו אשפה רעה לטובה״. ושלא במפתיע, בשנים האחרונות חזרו ונזכרו שם, בממלכה המאוחדת, בוומלבס – ואלבום השירים שלהם, שכולם צעדו במצעדי הפזמונים בסבנטיז, הודפס מחדש וזוכה להשמעות ועדנה.

גם אצלנו, כך נדמה, הבינו הורים, מחנכים, סופרים ומו״לים, שכדי לטפל באופן יעיל בבעיות אקולוגיות חמורות, לא מספיק לתת למומחים לדבר או לגייס אקטיביסטים, וכדאי להבטיח שהדור הצעיר יגדל במודעות מלאה לנושא. בשלוש השנים האחרונות ראו אור בעברית ספרי ילדים רבים העוסקים ישירות במשבר האקלים, איכות הסביבה, מחזור ושמירה על הטבע, עד שנדמה כי כשהקוראים הצעירים הללו ייתקלו בעתיד בספרות הקלאסית שאינה נזהרת שלא לדרוך על נמלים, צפויה להם תדהמה גדולה.

למשל, ספרה של תמר וייס-גבאי, ״סתם שדה ריק״, (כנרת), מנסה לשנות את נקודת המבט של הילדים, לגלות להם את מה שהמבוגרים לא מספרים: שהטבע אינו רחוק כל כך, ושלנו, בני האדם, יש את היכולת, וחשוב מזה – את כל הסיבות לרצות לשמור עליו. בספרהּ, ילדי השכונה מגלים דרך קיצור לגן שלהם, שעוברת בשדה עזוב. ״איזה כיף״, הם חושבים. ״אפשר לסלול שביל באמצע השדה, כי אין בו כלום. רק קוצים ואבנים ולכלוך״. במבט מקרוב, מתברר עד כמה טעו: יש בשדה הזה גמל שלמה, נברן, חרצית, פרפרים, צב, זיקית, דבורים, חרדון ועוד ועוד צמחים וציפורים.

וייס-גבאי, שגדלה בבית עם חצר בימים שברמת גן עוד היו שדות בור ופרדסים, זוכרת שאהבה מאוד לשוטט ולהסתכל. ״החיים התרחקו מזה,״ היא אומרת, ״אבל דרך ילדיי אני חוזרת להתעניין וגם מוטרדת מכך שכל כך הרבה בעלי חיים וצמחים נעלמים ונכחדים או עומדים בסכנה. מגובה העיניים של מבוגרים באמת אין כלום בשדות כאלה, אבל ילדים יכולים לראות שהם לא לבד, שיצורים אחרים היו כאן לפניהם ואנחנו חייבים להתחשב בהם״.

נקודת מבט דומה מאוד מציגה גם נורית זרחי בספרה ״הבית הגבוה והבית הנמוך״ (ספרית פועלים). הילדה גיבורת הספר עוזבת עם אמהּ את הבית הגבוה כי ״הוא קצת שבור ועד שיתקנו אותו נלך לבית הנמוך״. שם, בחצר, היא נדהמת לגלות שהיא לא רואה את המכוניות שנוסעות בכביש ומתלוננת ״אין פה שום דבר״, אלא שאמהּ אומרת לה להסתכל היטב, והיא מגלה עולם עירוני אחר לגמרי מזה שהכירה, רוחש ביצורים: קיפודים, שועלים, תנים ושבלולים. כשמגיע זמנה לחזור למגדל היוקרתי, היא מביעה מצוקה של ממש: ״אני לא יכולה... אני אחראית עכשיו לכל החיות בחצר. אני צריכה לטפל בהן. מי ייתן להן אוכל אם לא אהיה פה?״

זרחי, כמו וייס, מדגישה את הקשר המידי, האישי, שנוצר בין הילדים לטבע העירוני, שתופס מקום חשוב בחייהם, מעשיר ומביא אתו גם שמחה והתלהבות וגם אחריות רבה.

ד"ר שי רודין, חוקר ספרות ילדים: ״רוב ספרות הילדים היא בת ברית של הקפיטליזם. באיורים של חדרי ילדים רואים ערימות ענק של צעצועים שנשפכים מכל עבר, ילדים הולכים לקניות או מקבלים מתנות מפוארות ורק לעתים נדירות רואה אור ספרון קטן שמציע משהו אחר – למשל, שאפשר לקנות פחות, שאפשר ליצור משהו במקום״

רבים מספרי הילדים העוסקים באיכות הסביבה הרואים אור בארץ הם מתורגמים, והם מטפלים בנושא באמצעים אקדמיים לכאורה: ״עולם מלא פלסטיק״ של הסופר והמאייר הבריטי המוערך ניל לייטון (מטר), למשל, מציג – בלוויית איורים משעשעים מאוד – את תולדות הפלסטיק, גילויו, ייצורו ומקומו החשוב בתעשייה, ואט אט גם את הבעיות שהוא יוצר (העובדה שהוא אינו מתכלה במהירות, זיהום האוקיאנוסים בחלקיקי פלסטיק זעירים וכו) ואת הפתרונות האפשריים שגם ילדים יכולים לאמץ.

ב״העולם שמתחת לרגלינו״, מאת שרלוט גיליאן ויובל זומר (שוקן), ספר הבנוי כמו אקורדיון ענק, הדפים הנפרשים שכבה אחר שכבה את הצמחים, היצורים, השרידים הארכאולוגים, המינרלים, המאובנים וכל מה שעוד נמצא במעבה האדמה, כולל צינורות הביוב וכבלי החשמל. במהלך המסע, כאילו בדרך אגב, הקוראים הצעירים לומדים כיצד כל אלה שלובים ותלויים זה בזה.

כותרת המשנה של ״האנטומיה של הטבע״, ספרם של ג׳וליה רותמן וג׳ון ניקרש (צלטנר) היא ״כל מה שמעורר סקרנות בעולם הטבע״ – והיא אינה מאכזבת. הלקסיקון הידידותי לילדים הזה מכיל הכול, מהרי געש ועד פתיתי שלג, מעטלפים ועד אגמים, ממערכות הכוכבים ועד כללים לליקוט צמחים אכילים. פרט לעובדה שבפרק ״חיות בשכונה״ מתגלה האמריקניות של הספר, משום שהוא כולל מרמיטה, דביבון מצוי, אופוסום ובעלי חיים אחרים שלא פוגשים בשכונות הארץ.

הספרים הללו מרהיבים במיוחד. הם עשויים בתשומת לב, האיורים שלהם נפלאים והטקסטים בהירים, ואף שהם מנסים לגייס את הקוראים הצעירים לאקטיביזם או לפחות לאכפתיות, הם עושים זאת בלי נזיפות או הטפות.

כך גם ספרו של אלעד וינגרד, ״במקום הכי יפה בחוף״, (הוצאת אגם) שראה אור בשנה שעברה, מתמודד עם הנושא האקולוגי בכלים של סיפור משלים עתיק: השועל רוצה להקים קניון במקום הכי יפה בחוף ומנסה לפתות את שאר החיות (שלהן הוא לועג בסתר) בהבטחות מופרכות למותרות שאין בהם שום צורך כמו זנבות צבעוניים או פאות לסנאים קשישים. כשההבנה איזה הרס עומד להתחולל בעולמן, החיות מתאגדות ומשתפות פעולה כדי להציל את המצב - הסוף מפתיע, חכם ומרחיב לב, ממש כמו האיורים של ענת ורשבסקי.

ד״ר שי רודין, חוקר ספרות ילדים ומרצה במכללה האקדמית גורדון לחינוך בחיפה, סבור שהדרך הנכונה להגיע ללבם של הקוראים היא דרך ספרות של ממש, ולא באמצעות מדריכים ולקסיקונים. המדריכים אמנם יפהפיים, הוא אומר, אבל זו לא ספרות, ואין להם שום יכולת לגעת בקוראים כפי שספרות מסוגלת לגעת. קיימות ואקולוגיה היא נישה צדדית בספרות הילדים שלנו״, הוא אומר, ״בדיוק כמו שהיא נישה צדדית בחברה הישראלית. לספרים שמלמדים למחזר או לא ללכלך בטבע, אין ערך ספרותי, ממש כמו שאין ערך ספרותי לספר שמעודד גמילה מחיתולים. לכן הספרים האלה גם לא משפיעים. כדי שספר ישפיע, צריכה להיות בו התרחשות רגשית, וכאלה יש מעט מאוד״.

רודין סבור שספרים כמו אלה של וייס-גבאי וזרחי שהוזכרו קודם בהחלט מעוררים הזדהות רגשית אצל הקוראים, והוא מציין במיוחד את ספריה של יונה טפר, שהאקולוגיה תופסת תמיד מקום חשוב בעלילות שהיא טווה – למשל ב״שבע אבני הנסיכה״ (הקיבוץ המאוחד), שיש בו אמנם נסיכה ודרקון ורוח של אגדה, אבל בבסיסו זהו ספר העוסק במאבקה של ילדה מול טייקון ששואף להחריב את ביתה; או ב״כתוב בחול ובמים״ (הקיבוץ המאוחד״), סיפור אהבה לנוער שמתרחש במושב הבנוי סמוך לחוף הים, שיזמי נדל״ן מנסים להשתלט עליו ועל מפרץ החבצלות היפהפה שלו כדי לבנות שם מלון.

רודין היה רוצה לראות עוד ספרים כאלה, ספרים שבהם הגיבורים נתקלים בחייהם בבעיות אקולוגיות או בבעיות חברתיות, מתחבטים, שואלים שאלות ובוחרים דרכי פעולה. אבל, הוא אומר, ״רוב ספרות הילדים היא בת ברית של הקפיטליזם. באיורים של חדרי ילדים רואים ערימות ענק של צעצועים שנשפכים מכל עבר, ילדים הולכים לקניות או מקבלים מתנות מפוארות ורק לעתים נדירות רואה אור ספרון קטן שמציע משהו אחר – למשל, שאפשר לקנות פחות, שאפשר ליצור משהו במקום״.

דנה טריואקס פשיץ׳, עורכת ספרי הילדים של הוצאת ״מטר״ עסוקה בימים אלה בהוצאתו לאור של ״טים מֶלי רוצָה להציל את הים״, ספר שכתבה וציירה פטריסיה אורי כהן, ומספר את סיפורה של סירה קטנה, שיוצאת לבדה להרפתקה בים, ואחרי סערה גדולה היא נתקלת בכמויות אדירות של אשפה. הסירה הזעירה נדהמת ומחליטה לנסות לנקות את הזיהום – ניסיון תמים, נוגע ללב, שמזמן מפגשים עם בעלי חיים ימיים ויש לו, כמובן, סוף אופטימי. ״לילדים,״ היא אומרת, ״יש רגישות טבעית לסביבתם ולבעלי חיים״ ומכאן ברור שסיפור שיצליח לגעת בהם ירתום אותם להיות ״מנוע לשינוי הרגלים אצל משפחות רבות בישראל״.

נטעלי גבירץ: ״משבר האקלים זה אחד הדברים הכי מבהילים שקורים כאן, ואין דרך נחמדה להתמודדות איתו, חוץ מלעצום עיניים. כל הניסיונות לספר על הנושא לילדים יוצאים טיפה עקומים; זה קצת כמו לנסות להסביר איך באים ילדים לעולם, בלי לדבר על מין. זה לא דבר טריוויאלי לגרום לילד לרצות להבין איך העולם עובד, אבל רק כך הוא ירגיש שהוא חלק ממנו, ולא מנותק ומרוחק"

יונתן יעקובזון, מו״ל צעיר, שהוצאת ״רדיקל״ שהוא אחד ממקימיה והעושה בימים אלה את צעדיה הראשונים, מוקדשת כולה לספרים העוסקים באקולוגיה, קיימות וצדק חברתי, מזדהה: ״משבר האקלים ניצב בראש רשימת המשברים הגדולים של זמננו, וברור שיש ערך עצום לספרות שעוסקת בו, לא רק בהכחשה או פיזור בשורות רעות אלא בדרך אופטימית, בשיח פיתרונאי, כשזה שמעלה רעיונות שיוכלו לקפוץ ממוח למוח ויאפשרו לאנשים לדבר ולהתווכח. אני חושב שכדאי וראוי מאוד להתחיל כבר בגיל הרך – אני רואה בכל העולם פריחה של ספרי ילדים אקלימיים, סיפורים של אקטיביסטים צעירים כמו גרטה תונברג ואחרים, וסיפורים שמחברים ילדים לטבע.

"אנחנו מאוד רוצים להגיע לילדים קוראי עברית בישראל, בתקווה שדרך ספרים כאלה נוכל ליצור נרטיב חדש, קהילה שמאוגדת סביב רעיונות של שמירה על קיימות והיא מלאה אמונה ביכולת הפעולה הקולקטיבית שלה״.

הסופרת נטעלי גבירץ, עורכת כתב העת ״אדם צעיר״, מסכימה עם דברי יעקובזון, אבל מסייגת. בעיניה, ״משבר האקלים זה אחד הדברים הכי מבהילים שקורים כאן, ואין דרך נחמדה להתמודדות איתו, חוץ מלעצום עיניים״. לכן, סבורה גבירץ, ״כל הניסיונות לספר על הנושא לילדים יוצאים טיפה עקומים״. ב״עקומים״ היא מתכוונת לניסיונות לעקוף את העובדות, לדבר על הכחדת מיני בעלי חיים וצמחים בלי לומר שהם מתים ונעלמים מן העולם, לדבר על התחממות כדור הארץ בלי להזכיר את מי שיעקרו בגלל זה מביתם ויהפכו לפליטי אקלים".

״זה קצת כמו לנסות להסביר איך באים ילדים לעולם, בלי לדבר על מין״, היא ממשיכה. לכן, כעורכת, היא מנסה להדגיש פחות את ״הבעיות המפחידות ואת העתיד המפוקפק שצפוי לנו״ ויותר את פלאי הטבע. ״מתוך מחשבה שככל שהם יחשפו יותר לטבע ויהיו יותר סקרנים לגביו, כך הם גם יהיו יותר אכפתיים. זה לא דבר טריוויאלי לגרום לילד לרצות להבין איך העולם עובד, אבל רק כך הוא ירגיש שהוא חלק ממנו, ולא מנותק ומרוחק.

"אני בטוחה שכשאנחנו מציעים לילדים בסיפורים ושירים מרחב אומנותי שאינו דידקטי, אנחנו מחזקים את התחושה שלהם שהם חלק מהעולם – והם יבינו שכאשר אומרים שצריך להציל את כדור הארץ, מתכוונים לזה שאנחנו צריכים להציל את עצמנו״.