״אני פשוט אסתלק!״ זהו משפט הפתיחה של ״כמעט גאוני״, והוא נאמר מפי אמו של פרנסיס בן ה־18, שליד מיטתה במחלקה הפסיכיאטרית הוא יושב. האם ניסתה להתאבד, ובהמשך אותה פסקה היא מוסיפה, ״הכל בגללך, פרנסיס. אתה הרסת לי את החיים!״ ועל כך מעיר המספר, ״מרגע שהביא אותה למרפאה... היא לא דיברה אליו יפה במיוחד״.
בנדיקט ולס כותב בעדינות, התיאורים שלו זהירים, מדודים, המילים שלו שקולות, אבל התמונות שהוא מצייר קשות מאוד, רוויות בדידות, כאב ואובדן, והדרמות גדולות.
פרנסיס נולד בהפריית מבחנה, ורק מכתב שהשאירה לו אמו, קתרינה, כשחשבה שלא תתעורר יותר, מגלה לו מיהו אביו ומה בדיוק הוביל ללידתו - מידע שהיא סירבה לחלוק איתו עד כה. הוא אמנם נראה מבוגר מגילו - כך לפחות אומרים לו כולם - אבל בתוכו עדיין רוחשות אותן תהיות הנוגעות לזהותו, ואין לו ברירה אלא לצאת למסע חיפושים ברחבי ארה״ב.
המפגש עם האב אמור, כמובן, לשנות את חייו. כאלה הם אירועים מסוג זה, הטעונים קונפליקטים, מידע חלקי, עימותים ותגליות מפתיעות. אלא שוולס מבצע במקביל מהלך מינורי וחכם יותר: המסע כולו מוביל אל מפגש של פרנסיס עם עצמו, ולהבנה עמוקה יותר של האופן שבו הוא יכול לשנות מרכיבים בחייו גם אם נדמה שאלה נקבעו מראש, למשל על ידי הגנים שירש.
עד למציאת המכתב, פרנסיס היה משוכנע שאמו הרתה בטעות, כתוצאה ממפגש אהבים חפוז וחסר משמעות. משפחתו הגרעינית כללה אב חורג, חביב ומשתדל מאוד, וחצי אח, אלא שעם גירושי ההורים החבילה התפרקה, ופרנסיס נותר לבדו עם אמו. זו מצידה הלכה ושקעה בדיכאון, עזבה את עבודתה, והשניים עברו להתגורר בפארק קרוואנים פרברי.
ולס מיטיב לתאר את העולם החדש הזה. הפארק הוא בועה סגורה, עולם שיש לו חוקים משלו, והם מבלבלים ומאיימים. יש כאן משהו שמזכיר את הפנימייה שבתוכה הניח ולס את גיבוריו ב״על סוף הבדידות״ המצוין (שתרגומו קדם ל״כמעט גאוני״ אף שהוא נכתב חמש שנים לפניו) - הליהוק שונה מאוד, שכן הפארק דחוס בהתנהלויות גסות רוח, סמים, אלכוהול, פשע, אבל אותו ייאוש פרוס כאן וגם כאן, והוא ניכר בעיקר מבעד לעיני הגיבורים שכמהים למקום אחר, ומשוכנעים שלעולם לא יוכלו להגיע אליו.
ולס בונה סיפור רקע שיש בו לא מעט ניכור ומניפולציות. לידתו של פרנסיס כחלק מניסוי שערכו צמד מדענים המנסים להקים בנק זרע של גאונים - זוכי נובל וחוקרי צמרת - וחיי השקר שנכפו עליו על ידי אמו, שבחרה לקחת חלק בניסוי מרצונה והושבעה לסודיות, מעוררים בו, שלא במפתיע, זעם עז.
ולס משתמש בזעם כמנוע לסיפור, המכריח את גיבוריו (ואת קוראיו) לעסוק בשאלות מורכבות של דטרמיניזם וחופש הרצון, אינטליגנציה ויכולות רגשיות, מוסר, מזל, תורשה, סביבה וכדומה. ולס מצטיין בשילוב מצוין של שאלות כאלה בתוך עלילה דינמית. הוא עשה זאת גם ב״על סוף הבדידות״ - שם גיבוריו היו שלושה אחים מתבגרים שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים, וזו היתה עבורו הזדמנות מצוינת לשאול שאלות על געגועים, הורות, בדידות ואהבה, אבל גם על מהותו של הזמן ועל הפער בין הזמן כפי שהוא נתפס באופן מדעי ובין החוויות שלנו.
ולס מצליח לשלב את הנושאים העמוקים הללו בתוך המהלך הסיפורי, כך שגם כשהגיבורים עסוקים בשאלות פילוסופיות - כמו, במקרה של פרנסיס, מה בדיוק הופך אותנו למי שאנחנו, האם יש לנו אפשרות לבקוע מתוך המקום שבו נסיבות חיינו שיבצו אותנו בחברה, או איזה מין אדם הוא בעצם האדם האידיאלי - אין לקורא תחושה שהסיפור נעצר, ועתה הוא מוזמן לאתנחתא מהורהרת. להפך.
כשפרנסיס מצליח לאתר את אליסטר היילי, שהוא ״כמוהו״, כלומר ״מלאך מוקפא״, כפי שמכונים ילדי בנק הזרע הזה, הדו־שיח ביניהם קצר, ענייני ונקרא כמעט כמו סצנה מסרט, אף שהוא מכיל מטען רגשי רב ונוגע בשאלות מוסריות.
גם בסצנות אחרות ב״כמעט גאוני״ ניתן לדמיין איך ייראה העיבוד הקולנועי שלו. ספר אחר של ולס, ״הקיץ האחרון של בק״, שטרם תורגם לעברית, עובד בגרמניה לקולנוע (ב־2015). זה לא מפתיע - הכתיבה של ולס דינמית ומניעה את העלילה בעוצמה, בלי לגלוש לקלישאות.
יציאת פרנסיס למסע, בחברת חבר ילדות, גרוּבר, ונערה שהוא מתאהב בה, אן מיי, נותנת לספר עוגן מקומי (נעים לעבור עם ולס מניו יורק ללאס וגאס ומסן פרנסיסקו לטיחואנה, משום שתיאורי המקום שלו לעולם אינם מייגעים), וגם מעטפת של סיפור התבגרות. אולם אף ששלושת הגיבורים נושאים על גבם מטען רגשי לא קל (בריונות, ניסיונות התאבדות, עוני, נתק הורי), ואפילו משתנים לאורך הדרך, נדמה שוולס מעניק להם - ואולי לעצם נעוריהם, או לחלומות שהם מעיזים לחלום בזכות נעוריהם - איזו הילה רומנטית מוגזמת שמקשה על האפשרות להזדהות איתם.
השלד המדעי־מוסרי שנבחן בלב ״כמעט גאוני״ מבוסס על ניסיון להקים בנק זרע כזה בקליפורניה, שערך בשנות ה־80 רוברט קלארק גראהם, חוקר אמריקני בתחום האאוגניקה. גראהם קיווה לייצר דור עתיד מושבח, אבל הפרויקט שלו לא שרד יותר מעשור ועורר ביקורת ציבורית. ולס משתמש בשאלות שנותרו פתוחות - מה הקשר בין הגנים לאישיות שלנו? האם אינטליגנציה גבוהה תניב בהכרח אישיות מוסרית? אבל אינו נוקט עמדה ברורה. מבחינה סיפורית, ״כמעט גאוני״ הוא ספר סוחף - הוא קצר, ממוקד ואפילו מותח.
לקראת הסוף פרנסיס משחק ברולטה, וההקבלה לרולטת הגנים שקיבל ברורה מאוד, אך לא ברור איפה ינחת הכדור ואיך הוא יחליט להמשיך בחייו. ולס מעדיף להשאיר גם כאן את הקצוות פתוחים, והפעם בחוכמה, משום שהסוף הלא מהודק משאיר הדהוד מחשבתי החוזר אל הספר ימים אחרי תום הקריאה.
כמעט גאוני / בנדיקט ולס;
מגרמנית: ארז וולק, ספרית פועלים, 264 עמ׳
