"אני רק ילדה מהדרום, שכמו כולם רוצה לחלום על שקט בלילה וביום, בלי טילים וצבע אדום". את המילים האלה לשיר "ילדה מהדרום" כתבתי לפני כמעט חמש שנים, בערב שבו הופצצה גינת שעשועים תמימה בעיר שדרות, וילדים קטנים בכו בכי קורע לב שפילח את השקט שבעיר.
המראה הזה זעזע אותי וגרם לי לכתוב את השיר, שאותו ביצעה ילדה בת 10 בשם ליאן קטני, ילדה מוכשרת מאשקלון שהבינה כל מילה בשיר, אשר היה כתוב בדיו אדומה בליבה שנים לפני שנכתב על ידי.
חלפו חמש שנים, ונראה שהמציאות כותבת את עצמה בעצמה, ואפילו התעצמה. המחשבה על מה שקורה כעת מחזירה אותי שלושה חודשים אחורה. ביקור ראשון שלי בנתיב העשרה באולפן של הצלם שלי בני ואינר, שהפך מאז הקורונה לחבר נפש אמיתי. מסוג האנשים שאתה פוגש ואתה יודע שאלה החומרים המשובחים שמהם בונים עם ומדינה בריאה וטובה. בני ערך לי סיור במושב, ובאחת הנקודות שאלתי אותו למה דווקא נתיב העשרה? תשובתו היתה כי 99% מהזמן זה גן עדן ואחוז אחד זה גיהינום.
והאמת היא שכשהייתי שם וראיתי את חומת הענק שממוקמת כ־50 מטר מביתו ומקרינה המון ביטחון ששום דבר רע לא יכול לקרות, וכשהתרשמתי מאיכות חיי הקהילה ומהשקט הנפלא, הבנתי על מה הוא מדבר.
אי אפשר להירדם
מביתו של בני נשקפים שדות חקלאיים ונוף מהמם, ורק בקצה הנוף יש תזכורת לסכנה הכה קרובה וכה רחוקה. השקט המושלם, הילדים שהולכים יחפים בין הבתים, האנשים החמים והנחמדים גרמו לי להתאהב במקום בשנייה. האהבה והגאווה של האנשים שגרים שם לא דומות לשום דבר שאנחנו מכירים באזור המרכז. גאווה שנולדה מתוך ציונות ואהבת המולדת. גאווה שעשויה מדם, יזע ודמעות ישראליות מלוחות ומתוקות.
שום דבר בחיי לא הכין אותי ואת תושבי העוטף ליום הארור בחיי ובחיי כל ישראלי. הזמן קפא, הדם בוורידים נעצר, ונראה שהעולם כבר לעולם לא יהיה אותו הדבר. יש רגעים שאני עוצם את העיניים כדי לדמיין שאני ישן ושזה רק חלום רע, אבל אי אפשר להירדם ומיליוני ישראלים כמוני ישנים בעיניים פקוחות ונפוחות מאז השבת שעברה, ויש כאלה שלעולם כבר לא יצליחו להירדם.
במהלך הקריירה שלי פגשתי המון את ילדי הדרום. ילדים הם ילדים, אבל יש משהו בילדי הדרום שמרגש אותי בכל פעם מחדש. מצד אחד התמימות והחמימות האינסופית, ומצד שני העיניים שראו דברים שרק אנשים מבוגרים חוו במהלך שנות חייהם באזורים ובתקופות מסוימים. עיניים של מבוגרים בגוף של ילדים יפים ושמחים.
פגשתי השבוע את חלקם בבתי המלון שאליהם פונו. החיבוק שקיבלתי מהם גרם לי לבכות, אבל רק באוטו בחזרה הביתה כשהייתי לבד. ילדים שחיבקו לי את הרגל כמו שילד מחבק את אביו שלא ילך.
התגייסות של כל העם
אני אוהב אותם כל כך ומחכה לרגע להופיע שוב עבורם ולשמח אותם, והפעם אפילו יותר. ולסיום, אתמול חברי הטוב מנתיב העשרה שוחח איתי, ושאלתי אותו איך הוא ומשפחתו. הוא אמר שהם בסדר ודיבר על הקושי שלו ועל האובדן העצום. הוא פשוט אמר שהדבר שהכי משמח אותו זה ההתגייסות של עם ישראל למען החיילים ותושבי הדרום בכלל והעוטף בפרט. ניתקתי את השיחה ושוב פרצתי בבכי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו