קארין שילמה את המחיר הכבד מכל

באמצע שנות ה־90 ערכתי אודישן למותג בגדי ים. האודישן היה מיועד לילדות בנות 18-14. זה היה טירוף. אבל לא שם המותג הוא שגרם לי להיזכר באותו מקרה, אלא מה שקרה במהלכו. ילדה אחת התעלפה, ואני נלחצתי. מה פתאום ילדה צעירה מתעלפת? הייתי היחיד שנבהל. הבנות מסביב לא הנידו עפעף. הן הוציאו מהתיקים חומרים משלשלים, וסיפרו בשוויון נפש שכולן לוקחות תרופות כדי לרדת במשקל ושאין לי מה לדאוג. זה לא חריג.

בסוף האודישנים הגיע אביה של הילדה. הוא לקח אותי הצידה ואמר בחשש שנדמה לו שמשהו חמור עובר על בתו. "אתה חושב שמישהו מטריד אותה מינית?" היתה התגובה שלי, אבל החשד היה שונה לחלוטין. האב ביקש את עזרתי ואני נרתמתי. להפתעתי, גיליתי שהילדה היתה אצלנו כמה שבועות קודם לכן, וקיבלה הערה מהמראיין: להוריד ארבעה קילוגרמים לפני החזרה לצילומים. פתאום זה היכה בי. כשאנחנו אומרים למישהי לרדת במשקל, אנחנו שולחים אותה להתאבד. ככה פשוט.

חזרתי לשגרת חיי, אך האודישן המשיך להדהד בראשי. כמה ימים מאוחר יותר קיבלתי טלפון מעובדת סוציאלית. כמו האב, גם היא ביקשה את עזרתי במקרה שאותו ליוותה. היה מדובר בנערה צעירה במשקל נמוך באופן חריג. באותו בוקר היא סירבה לאכול. למה? "תשאלו את עדי ברקן", אמרה, "ככה צריכה להיראות דוגמנית".

חקיקה מסודרת

אני מודה, נחרדתי. הודעתי לעובדת הסוציאלית שאם אוכל לעזור, אעשה זאת בשמחה. נפגשתי עם הילדה. מדובר היה בצעירה בגובה כ־175 ס"מ ששקלה פחות מ־40 ק"ג. היא נראתה על סף מוות. בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותה לאכול, לשנות את דפוס ההתנהגות, והבטחתי שאהיה לצידה במהלך מסע ההתאוששות. כשהתאשפזה בבית חולים פסיכיאטרי, הייתי בא לבקר אותה ועוד כמה בנות שאושפזו מסיבות דומות. לגמרי במקרה, באותה תקופה הכרתי גם דוגמנית מפורסמת שפיתחה הפרעות אכילה. זה עזר בשיחותיי עם הנערות.

הנושא אילץ אותי להגיע עד לכנסת. שם, במסדרונות המלוטשים, הכרתי את ענבל גבריאלי והצגתי בפניה את הנתונים. הפתרון, אמרתי לה, טמון בשינוי תפיסת הציבור את מודל היופי, תוך שינוי חוקי המשחק בעולם הדוגמנות. הצעתי לה לקבוע משקל מינימום, תוך קביעת איסור שינוי היקפים בגוף באמצעות הפוטושופ. שנים אחר כך ההצעה זכתה לחקיקה מסודרת.

משבר תרבותי

במסגרת התשתית המחקרית ביקרנו בבתי ספר שונים. בניגוד לתשובות שקיבלנו מהתלמידים באותה תקופה, היום שיעור המשיבים בחיוב על השאלה אם הם מרוצים ממה שנשקף מולם במראה, עומד על כ־30 אחוזים בקרב הבנים ופחות מעשרה אחוזים בקרב הבנות. אנחנו במשבר תרבותי עמוק. הדרישה מהבנות לרדת במשקל לפני תחילת הצילומים שרירה וקיימת, והטיפול הלקוי של המדינה רק מעמיק את הבעיה. המוות של קארין באומן הוא דוגמה מחרידה לכך. זהו מוות שמהדהד בקולי קולות. הוא מתחיל הרבה לפני שהגוף מתפרק. הוא בא מתוך הנפש, שקוף ונוראי. אם לא נמצא דרך לטפל בנושא, נראה עוד הרבה מקרים דומים.

הכותב הוא צלם אופנה ויו"ר עמותת "סימפלי יו"