אם אדם לוין, סולן להקת מארון 5, הגיע לישראל מהופעה באבו דאבי היישר לחדר המלון בתל אביב, מוכן להשתזף, להעלות סטוריז של מעריצים ולפלרטט עם ההיצע הנשי המקומי, אז סיפור ההגעה לארץ של אלסיה ארקושה, מיס מוניק בשבילכם, מעט שונה.
טכנית, הדי.ג'יי בת ה־30 אמנם מגיעה אלינו מהונגריה אחרי הופעה בפריז, שם השתתפה בפסטיבל "Circle" היוקרתי, אבל להגעתה למחוזותינו קודם סיפור בריחה דרמטי ומסמר שיער, מהסוג שבקלות יכול לפרנס סרט נטפליקס או כתבת אזור מלחמה טיפוסית של איתי אנגל, נניח.
"אני ומשפחתי מקייב. הרוסים תקפו את העיר ב־5 בבוקר, כשכולם ישנו, והתחיל ירי של מטחי רקטות עלינו", היא משחזרת את שעות השחר של 24 בפברואר, יום הפלישה הרוסית לאוקראינה, מדינתה. "לפני כן לא ממש האמנו שזה יכול לקרות. למרות האיומים, חשבנו עד לרגע האחרון שאולי נוכל לדון עם מישהו בצד הרוסי ויהיה שקט.
"אבל פוטין תקף, וזה נמשך כבר כמעט שלושה חודשים ולא מפסיק. אז כמו המון אנשים שעוזבים את הבתים שלהם, וחלקם את המדינה כולה, גם המשפחה שלי החליטה לעשות את זה. אני נשארתי בקייב בעשרת ימי הלחימה הראשונים, וביום ה־11 של הקרבות החלטנו לעזוב אותה - דבר שהיה אפשרי רק בשני כבישים שנותרו פתוחים.
"נסענו 300 קילומטרים, מרחק שבדרך כלל די קל ומהיר לעבור, אבל הפעם זה לקח לנו 12 שעות, כי כולם ניסו לעזוב את קייב בו בזמן. בדרך הצבא האוקראיני עצר אותנו לא מעט פעמים ובדק את המסמכים שלנו, וזה הפך את היציאה מהמדינה לנסיעה ארוכה במיוחד".
עד מהרה גילו ארקושה ובני משפחתה שגם אם הבריחה מקייב, מורכבת ככל שהיתה, היא דבר אפשרי - בשלב מסוים הפכה אוקראינה לשדה קרב מדמם שקשה לחמוק ממנו.
"בנתיב הבריחה הגענו לעיר האוקראינית ויניצה, שנמצאת במרכז המדינה, וביחס לקייב - שם היה רגוע יותר", היא מספרת כמעט באדישות, או שמא בקור רוח מעשי, את מה שרבים היו נושאים בנפשם כטראומה.
"לא היו לנו יותר מדי חפצים, כי כשהכל התחיל פשוט היינו בהלם. לקחנו איתנו כמה בגדים חמים ודברים הכרחיים, אבל מעבר לזה לא ממש ידענו מה לעשות. חשבנו להישאר בוויניצה לפחות חודש, עד שנבין מה המצב ברוב הדרכים במדינה".
ארקושה לא זוכרת באיזה יום בדיוק זה קרה, אבל בשלב מסוים שיגר הצבא הרוסי לא פחות משמונה רקטות על ויניצה. "החלטנו לעזוב את העיר, אז יצאתי יחד עם המשפחה שלי למערב המדינה. רוב האנשים שנסעו לכיוון מערב היו בדרכם לפולין, וחלקם חצו את הגבול עם הונגריה. אני עצמי נשארתי בחלק הזה של הארץ בערך שבוע, ואז חציתי את הגבול להונגריה והגעתי לבודפשט".
"אסור לשבת במקום"
וכאילו כדי להוסיף מידה של סוריאליזם לסיפור הבלתי ייאמן שלה, החליטה ארקושה להמשיך לעבוד כדי.ג'יי וקבעה לעצמה סיבוב הופעות שעובר בערים מרכזיות בצ'כיה, יוון, ספרד, גרמניה, ארגנטינה ועוד מדינות שלמזלן אינן מוכות מלחמה. הסיבוב יסתיים בסוף יולי בפסטיבל "טומורלנד" בבלגיה.
לישראל היא תגיע לסט במסגרת "לילה לבן ירושלים" ("White Night Jerusalem"), פסטיבל אלקטרוני ראשון מסוגו בעיר הקודש, שמופק בשיתוף עיריית ירושלים ויגיש הופעות וסטים של די.ג'ייז בעלי שמות עולמיים, שבהם הארדוול וMind Against. לצידם ינגנו הרכבים מקומיים דוגמת רד אקסס ומגית קקון. וכן, גם ארקושה רואה את האבסורד בפער שבין מסע ההישרדות שעברה לבין ניצוח על אלפי רוקדים במצבי אופוריה משתנים.
"הבנתי שאני יכולה לעזור יותר למדינה שלי אם אמשיך לעבוד, אבל זו היתה אחת ההחלטות המורכבות ביותר בחיי", היא מסבירה. "יש לי מזל שהעבודה שלי כל כך מגניבה. אני יכולה לטייל ברחבי העולם ולהשתתף באירועים שונים, ויש לי הזדמנות לפגוש המון אנשים.
"אבל להחליט לעשות מסיבות ולנסות לייצר מצב רוח טוב כשבמדינה שלך משתוללת מלחמה - זה דבר סופר קשה, גם לי וגם לכל אמן מאוקראינה שקיבל את ההחלטה להמשיך לעבוד. לא מזמן התחלנו לשלוח תרומות למדינה שלי, לקיים אירוע צדקה, וזה נותן לנו איזושהי אפשרות לעזור.
"אבל המלחמה נמשכת, ורק הבוקר ראיתי בחדשות שהצבא הרוסי ירה רקטות לכיוון מערב אוקראינה. הם לא מראים סימנים של עצירה, ואני אפילו לא יכולה להסביר כמה אוקראינים מתו בתקופה הזו - ולאילו מחזות איומים אנשים נחשפים יום־יום. כשהצבא האוקראיני הגיע לאזורים כמו בוצ'ה, גסטומל ואירפין (ערים שהתפרסמו במעשי טבח אכזריים באזרחים ובפשעי מלחמה נוספים שביצע צבא פוטין; ע"פ), אחרי שהחיילים הרוסים עזבו אותן, כל מה שהם ראו זה גיהינום וזוועות.
"אני לא מוצאת מילה אחרת לתאר את מה שקורה שם. הם מצאו בערים האלה יותר מאלף אזרחים מתים. הרוסים פשוט הרגו אותם - ילדים, גברים, קשישים. זה בלתי נתפס. אני לא מצליחה להבין איך מלחמה היא משהו שעדיין קורה במאה שלנו".
אפשר להניח שחשבת על האפשרות שלא תחזרי שוב לאוקראינה בזמן הקרוב.
"מובן שאשמח לחזור, כי לא תכננתי לעזוב את הבית שלי. כמו כל האוקראינים, הייתי בטוחה שאולי אחזור בעוד חודש, אבל בינתיים זה לא אפשרי. אני לא יודעת איך האנשים שנשארו שם ממשיכים לנהל חיים, אולי הם מאוד חזקים.
"יש לי קרוב משפחה שמשרת בצבא. אבל באשר אלי, אני לא יכולה לחזור, לצערי, כי כרגע לא בטוח שם. אני לא רוצה שהמשפחה שלי ואני נחיה שם, כל עוד לא שורר שקט במולדת שלי. מעבר לזה, גם אין טיסות שנכנסות לאוקראינה כרגע. אני חושבת שסוג התחבורה הזה יחזור למדינה רק בסוף, כשיהיו שם שמיים בטוחים".
את מרגישה שהעולם לא מספיק מודע או לא עושה מספיק כדי לעצור את מה שמתרחש אצלכם?
"אני לא אדם פוליטי, אז אני לא מרגישה שאני יכולה לשפוט מישהו אחר. אני חושבת שכל אחד צריך לעשות מה שהוא יכול, ומתמקדת יותר בעזרה למדינה שלי. אני לא עוסקת בניתוח של מי עוזר יותר ומי פחות. מהצד שלי, אני מנסה לעזור ומקווה שכולם עושים כל מה שהם יכולים. אבל כן, צריך לדבר על זה, לא לשתוק ולשבת במקום".
"קהילה עצומה ביוטיוב"
לישראל, מקום שמבין דבר או שניים בנוהל "רוקדים ובוכים", מגיעה ארקושה כדי להרים. הבקיאים יגדירו אותה כ"אישה המזוהה ביותר עם סגנונות הפרוגרסיב־האוס והמלודיק־טכנו בסצנה האלקטרונית". עבור קהל חובבי המסיבות (ומפיקיהן), היא נחשבת לא פחות מסנסציה מזרח־אירופית שפרצה את גבולות הז'אנר והצליחה, באמצעות שילוב של סגנונות שונים, ליצור קול משלה, להתבלט בין עמיתיה ולהפוך לאחת התקליטניות האהובות והמבוקשות באירופה.
באופן כמעט מנוגד להיגיון, היא עצמה אף פעם לא ממש היתה קלאברית. את ההצלחה הגדולה ואת המשיכה שלה לתחום, היא אומרת, היא חבה בכלל ליוטיוב.
"מעולם לא הייתי מישהי שמגיעה להרבה מסיבות", היא מספרת, "אבל לפני 12 שנה בערך ביקרתי בכמה פסטיבלי מוזיקה גדולים, ומאוד אהבתי את הווייב שם, את האנרגיה של הקהל, ובעיקר את זו של הדי.ג'ייז. היו לי גם כמה חברים שתקלטו, אז החלטתי לנסות לתקלט בעצמי - ופשוט התאהבתי בזה".
מה לדעתך גרם לך להתבלט בין לא מעט אחרים שפועלים בתחום שלך? זה לא שיש מחסור בתקליטנים.
"קשה לי לדבר על עצמי בהקשר הזה. אני חושבת שאני עובדת קשה. זאת תשובה סטנדרטית מאוד, אבל זה מה שקרה. פשוט עבדתי הרבה, וכנראה גם הגעתי בזמן הנכון.
"גדלתי על פלטפורמת יוטיוב. את תוכנית הרדיו הראשונה שלי, פודקאסט בשם 'Mind Games', שידרתי ברדיו אוקראיני אונליין שאפשר היה להאזין לו ביוטיוב, ואחר כך התחלתי ליצור קליפים. פתחתי ערוץ יוטיוב משלי, ואנשים כנראה אהבו את מה שאני עושה - והקהל שלי שם התחיל לגדול.
"היום יש לי קהילה עצומה שם, ולכל שידור שלי מחוברים, מאזינים או צופים בין 3,000 ל־4,000 אנשים בזמן אמת. אז אני חושבת שההבדל המשמעותי ביני לבין די.ג'ייז אחרים הוא שאני פשוט גדלתי על יוטיוב, ובזכותו. זה מראה שלא צריך בהכרח להפיק טראקים ולהיטים, ושיש הרבה דרכים לצמוח כדי.ג'יי".
אמנם לתקלוט המיועד האחרון שלה בישראל, במארס האחרון באילת, היא לא הגיעה, אחרי שלא הצליחה באותו שלב לצאת את גבולות מדינתה, אבל ארקושה בהחלט לא זרה לארץ ציון ולנעשה בה. היא הגישה כאן סטים בעבר, ואיכשהו, כשזה מגיע ממנה - המחמאה הקבועה "הישראלים הם הקהל הכי טוב" נשמעת אותנטית.
"תמיד יש אנרגיה טובה אצלכם, ואני מאוד מעריכה את קבלת הפנים החמה", היא אומרת. "אף פעם לא משעמם עם הקהל הישראלי, כי אתם קורעים את רחבת הריקודים. אני מאוד אוהבת לנגן אצלכם, ובכל מסיבה שאני מגיעה אליה תמיד האנרגיה טובה. תמיד. אף פעם לא היתה לי אצלכם מסיבה לא טובה".
אנחנו אוהבים לראות בישראל, ובעיקר בתל אביב, את אחד ממוקדי הקלאבינג וחיי הלילה הטובים בתבל. עד כמה זה נכון מהזווית שלך? יצא לך לצאת פה כבליינית?
"לצערי לא היתה לי הזדמנות לבלות במסיבות אצלכם, אבל כבר יש לי את המקום האהוב עלי להליכה, כמה קילומטרים על קו החוף. כשאני מגיעה לתל אביב, אפילו אם אני עייפה או רוצה לישון, הדבר הראשון שאני עושה הוא ללכת ברצועת החוף הזאת. אני צועדת לכיוון נמל יפו ואז חוזרת למלון שלי, כך שהיתה לי הזדמנות לראות את תל אביב המון פעמים, ואני אפילו יכולה להסתובב בה במקומות מסוימים בלי גוגל מפות. אני קצת מכירה את העיר".
באמצע התקופה הקשה הזו המדינה שלך גם זכתה באירוויזיון. איך זה נתפס אצלכם? לא תלוש לגמרי ומנותק מהמציאות?
"אלה חדשות נפלאות. זה דבר מדהים, והחבר'ה שלנו עשו עבודה נפלאה. אני מאוד שמחה, אבל עדיין יש לנו מלחמה שממשיכה להתנהל. לפני זה נהניתי מהחיים שלי ככל שיכולתי, אבל בראש שלי עכשיו אני לא יכולה לשכוח שהמלחמה נמשכת.
"אז גם אם אני מחייכת ונהנית ושומעת חדשות נהדרות כמו הזכייה באירוויזיון, זאת לא שמחה אמיתית במאה אחוז, כי אני מבינה מה קורה באוקראינה בכל רגע. אני שמחה וגאה מאוד בהצלחות שלנו, אבל באופן כללי אני גאה להיות אוקראינית וחלק מאומה חזקה כל כך".
shishabat@israelhayom.co.il