"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אי אפשר למחוק אונס במברשת

מחיקת היצירה בחוף מציצים היא פעולה אנטי-תרבותית, והיומרה לעשות זאת מזיקה יותר מאשר מועילה • הורים, מורים, ראשי עיריות - רוצים לתקן? תחנכו • דעה

,עודכן
צילום: גיא יחיאלי // מחיקת היצירה של רמי מאירי

אחת מאינספור התגובות למחיקת הציור הנוסטלגי של האמן רמי מאירי בחוף מציצים נכתבה ע"י ארנון זק ב"קבוצת חובבי היסטוריה" בפייסבוק: "זהו לא צעד מספיק", טען. "עלינו להשמיד את כל עותקי הסרט". התגובות לפוסט זה היו רבות, חלקן קיצוניות וזועמות, אחרות סרקסטיות. אחרים שמו לב שהוא השתמש בפוסט בשם "כיכר מלכי ישראל", כפי שטעתה לעשות חברת הכנסת אוסנת מארק לאחרונה, ושם, למעשה, חבוי המסר החשוב שעולה מן הפוסט הזה.

בהוראת חולדאי: נמחק הציור המיתולוגי בחוף מציצים

צילום: גיא יחיאלי

מחיקת הציור הנוסטלגי של מאירי פסולה משתי בחינות עיקריות: תרבותית והיסטורית. תרבותית - מאחר שהציור הזה, כמו רבים אחרים של מאירי הפזורים ברחבי העיר העברית הראשונה, מזמן נהפך לחלק בלתי נפרד מנופיה, פולקלור שמבטא זהות של מקום, שכמו כל מקום אחר – התפתח אבולוציונית. כפי שגם אם נשרוף את כל העותקים של הסרט "מציצים", הוא עדיין יהיה חלק בלתי נפרד מזהותנו, כך גם אותו הציור. למנוע ממוסכמות חברתיות מתחילת שנות ה-70 להישאר מקובלות גם 50 שנה מאוחר יותר – זה התפקיד שלנו, של הורים, מחנכים וראשי עיריות ברי דעת, ושום מחיקה של אף יצירת אמנות שהיא חלק מתרבותנו לא תעשה זאת עבורנו.

זה כמובן גם מה שמקשר אותנו לסיבה ההיסטורית. אי אפשר לשנות את ההיסטוריה, אבל אפשר ללמוד ממנה ולא לחזור עליה. בדיוק כפי שאין האוזן מסוגלת לשמוע היום את צירוף המילים "כיכר מלכי ישראל", מאחר שהוא מבטא זלזול וניסיון למחוק פיסת היסטוריה שאסון על ראשנו אם נעז לנסות למחוק אותה, כך אי אפשר למחוק את תרבות ההטרדות המיניות, שהיא חלק מההיסטוריה שלנו – חלק לא נעים, אומנם – אבל זה גם החלק שגורם לנו היום לזקוף ראש ולהגיד: "לא עוד!". מחיקת הציור של מאירי כמוה כיציאה ידי חובה מטיפול אמיתי בתופעה הקשה והנוראית הזאת. פלסטר על פצע פתוח שדורש תפרים.

היצירה אולי נעלמה מהקיר, אבל לא מהתרבות שלנו // צילום: גיא יחיאלי
היצירה אולי נעלמה מהקיר, אבל לא מהתרבות שלנו // צילום: גיא יחיאלי

"דברי הבל": ינון מגל נטש באמצע השידור

בית נבנה: מי רוצה לפגוש את לירן לוי?

הפעולה הזו נראית במבט ראשון כמו סניף מקומי של הטרנד העולמי של הסרת פסלים של גיבורי הקולוניאליזם, שאחראים למעשי טבח, נישול והתעללות בעמים שלמים. אבל המקרה שלפנינו הוא אחר. הציור של מאירי הוא לא גלוריפיקציה לאונס או אנדרטת הוקרה למציצן. הוא אזכור לסצנה מתוך סרט פולחן תל-אביבי שעל שמו נתנו תושבי העיר לחוף הזה את שמו העממי. ואגב, מי שמכיר את הסרט וצפה בו לעומקו, יודע גם עד כמה הוא עצמו ביקורתי כלפי תת התרבות הזו.

התרבות שלנו היא שלנו, גם כשהיא לא נעימה לעיכול או למראה. השינוי לקראת עתיד טוב יותר, מה לעשות, דורש יותר אומץ, שכל וכוח, ממה שאפשר להכניס בדלי או שניים של צבע שקונים בטמבורייה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר