יעקב אגם התחיל את דרכו בבצלאל בשנות ה־50. די מהר הוא עבר לפריז והתמקם בה, ובצורה די מטאורית הפך שם לאחד האמנים הכי מזוהים עם האמנות הקינטית והאופטית. הוא היה מהבודדים שהפכו להיות בעלי שם בינלאומי בתחום הזה.
הדבר קשור למקוריות שלו, לאופן שבו חשב ולעובדה שבניגוד למסורת של הציור, שעסק באיך להראות תנועה בתוך הציור ולגרום לדימוי להיראות חי - הוא הציע בצורה מהפכנית לאותה תקופה, שנות ה־60 וה־70, יצירה שמביאה בחשבון קודם כל את הצופים.
הוא הציע ליצור תנועה באמצעות הצופים, שהפכו להיות חלק פעיל מההתבוננות בעבודה והתנועה סביבה. הוא הפך לאמן גדול - אין מוזיאון שהיצירות שלו עוסקות בהיסטוריה של המדע והאמנות שלא מחזיק עבודה שלו באוסף.
רוב הציבור מכיר את העבודות הגדולות והקולוסאליות שלו - המזרקה בכיכר דיזנגוף הפכה להיות סמל, אחד מסמלי העיר המודרנית החדשה, עם התפרקות צבעים ושילוב של מים ואש. אבל בעיניי, הרגעים המכוננים ביותר ביצירתו היו דווקא בשנות ה־60 וה־70 - שנים של מקוריות נדירה, אומץ אינטלקטואלי ותפיסה אמנותית רדיקלית שהקדימה את זמנה. אין ספק שהרדיקליות והמורשת שלו ימשיכו להוות השראה לאמנים בארץ וברחבי העולם כולו.
הכותב הוא ראש המחלקה לאמנות וראש תוכנית התואר השני באמנויות בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים
הביאה לפרסום: מאיה כהן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו