מדינה בטראומה: הבחירות התרבותיות של הציבור במלחמת "חרבות ברזל"

מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" מדווחת הקתדרה במוזיאון ארץ ישראל על ביקוש חריג ומתמשך להרצאות ולמופעי מחווה, נוסטלגיה ותוכניות ספרותיות ומוזיקליות.

בין האירועים המבוקשים בתקופה זו נמנים "געגועים לשנות השמונים" עם נדב רביד, ערב על יצירתו של ש"י עגנון בהשתתפות פרופ’ רוחמה אלבג, "קברט פלשתינה" עם צביקי לוין וקורסי שנסונים עם אביב אמית. לצד אלה מתקיימים גם אירועים כמו "מרסדס סוסה, הקול של דרום אמריקה" ויום הולדת לבריז'יט בארדו.

במקביל נרשמות חזרות רבות על מופעי מחווה. יותר מ־12 העלאות התקיימו ל"כמו צמח בר" על יצירתה של רחל שפירא, ו־10 ל"אוי, אליאס, אליאס" מאת חנוך לוין, בהשתתפות מוני מושונוב, דרור קרן וליליאן ברטו. עוד בתוכנית: "חתום בנשיקה", "שירים יווניים שעשו עלייה" עם ירון אנוש ו"אלביס חוזר".

הקתדרה במוזיאון ארץ ישראל פועלת מאז 2003 ומקיימת מאות סדרות הרצאות ומופעי במה בתחומי מדעים, פסיכולוגיה, ספרות, פילוסופיה, היסטוריה, אמנות, מוזיקה וקולנוע. הפעילות מתקיימת בהובלת חוקרים, סופרים, אמנים, רופאים, עיתונאים ומוזיקאים, והיקפה מאפשר לבחון את דפוסי הביקוש לאורך זמן.

פרופ’ מירב רוט, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות מבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה, מסבירה כי המגמה משקפת מנגנון שהיא מכנה "מסתור נפשי" - מרחב מוגן פנימי.

"כשהעולם בחוץ נחווה כאלים, מוחץ וחסר היגיון, הנפש מתקשה לבצע סימבוליזציה, כלומר לעבד את המציאות ישירות", היא אומרת. לדבריה, הכמיהה לערבי מחווה ומופעי נוסטלגיה מנסה לגשר בין המציאות הפוצעת לבין תמונת זהות שניתן לשכון בה. "כשאתה עובר לגור במסתור הנפשי הזה, זה מנגנון הגנה, כי המפגש עם המציאות הריאלית כואב מדי".

רוט מתארת זאת באמצעות מטאפורה אישית: "אני זוכרת את אבא שלי אומר לי כילדה: אם תלכי לאיבוד, תחזרי לנקודה האחרונה בה היינו ביחד. כשההווה נהיה כאוטי, מאיים ומבלבל עד כדי אובדן מצפן, אנחנו נוטים לחפש נקודת ייחוס יציבה מהעבר".

לדבריה, במונחים תרבותיים נקודת הייחוס הזו מתורגמת לחזרה אל מה שמוכר ומעוגן בזיכרון - שנות השמונים, שיריה של רחל שפירא וקלאסיקות נוספות. ההעדפה לתכנים מוכרים מייצרת מרחק מן ההווה ומרחב לעיבוד, ומאפשרת להחזיק מעמד בתקופה מתמשכת.

רוט מדגישה כי הפנייה לנוסטלגיה אינה רק נסיגה. "יש בהליכה אל הנוסטלגיה גם אינסטינקט בריא. משהו שמוציא מהבולענות הטראומטית, מזכיר מי היינו ומה אבד לנו, ואז מאפשר לחזור להווה עם פרספקטיבה וליצור משמעות חדשה".

בהקשר זה, היא מבקשת לראות בבחירה בהרצאה ספרותית או במופע מחווה תגובה נפשית לתקופה. "תרבות היא לא רק בילוי. במצבי טראומה היא מרחב ביניים שמאפשר לעבד את הכאב ממרחק בטוח. כשהמציאות כל כך אלימה ולא מוסרית, אתה צריך את הסמל של התרבות ולא את הריאליה".

לדבריה, עצם המשיכה המתמשכת לנוסטלגיה וההתרחקות מתכנים שעוסקים בהווה מעידות כי המפגש הישיר עם המציאות עדיין קשה. "אנחנו עדיין לא במצב של הרפיה וקבלה. עצם המשיכה לנוסטלגיה מעידה שההווה המקומי עדיין קשה מדי למפגש ישיר. הפצע עוד פתוח".