אחרי סדרת פרויקטים פורצי דרך שבהם הפכה מגוון של חללים ציבוריים ובתי מלון למרחבי אמנות, חוזרת יערה זקס עם תערוכה חדשה - והאחרונה שלה בישראל - רגע לפני שהיא ממריאה לחו"ל לקראת פתיחת תערוכה בינלאומית ראשונה.
View this post on Instagram
בתערוכה, שנקראת "The Spark", היא משתלטת הפעם על המפעל הישן של טרה ברחוב יגאל אלון 119 בתל אביב, שכל החללים התעשייתיים והמשרדים שלו הופכים למתחם ליצירת אמנות. עשרות אמנים מציגים בה את נקודת מבטם האישית על מציאת השראה בתוך מציאות מורכבת.
בין היצירות בתערוכה: אלה אוזן עם מיצב וידאו־ארט רחב־היקף ב־40 מסכים, שנוצר כולו ב־AI, ובוחן את המשבר כחומר גלם להתפתחות ואת הרגע שבו הכאב הופך לניצוץ של תודעה חדשה; מאיה ומקס גת־מור מסטודיו plan b עם מיצב תלוי ממאות סכיני מטבח מרחפות, שמשרטט את המתח בין סכנה לשלווה ובין כאוס לסדר; אנה קוגן עם פסל עשוי שלל חפצים מחיי היומיום, שבו נחשף דיוקנו של אילון מאסק, ועוד הרבה אחרות.
"התערוכות שלי באמת נקראות סייד ספסיפיק, כי היצירות בהן זה לא קנבסים שתלויים על קירות. האמנים מגיעים לחדרים במבנה מסוים, ויוצרים יצירות על הקירות ועל הרהיטים", היא משתפת בראיון ל"ישראל היום", "זו תערוכה שנייה ואחרונה במפעל הישן של טרה בתל אביב, מבנה שב־15 השנים האחרונות היה מפעל לשעת חירום של משרד הבריאות. פתחנו שם קומה שנייה, אז יש 43 חדרים, זו התערוכה הכי גדולה שעשיתי עד היום.
"היא נקראת 'הניצוץ', ובה ביקשתי מהאמנים בעבודות שלהם לתאר איך הם מוצאים השראה ברגעים של משבר, איך הם מוצאים את הניצוץ במשבר שיכול להיות משבר קולקטיבי כמו השנתיים האחרונות, או משבר אישי כמו פרידה, מוות במשפחה או כל דבר אחר. מבחינת השוני, באופן עקרוני כל האמנים מייצרים יצירה מחדש בחלל שנותנים להם, אז גם אם הקונספט הוא זהה, התערוכות מאוד שונות כי האמנים משתנים ונושא היצירות משתנה".
את מצהירה שזו התערוכה האחרונה שלך. למה?
"עברתי פה, כמו כולם, שנתיים מאוד קשות. כל עולם התרבות והאמנות עבר טלטלה מאוד גדולה, וזה קשה גם מבחינת המצב הגיאו־פוליטי וגם הכלכלי, אני עושה תערוכות אסונות. עשיתי שתי תערוכות בואכה הקורונה, שבועיים לפני שהתחילה המגפה, ומאז זה השפיע על כל התערוכות שלי. פתחתי תערוכה אחרי הקורונה, חיכינו שנתיים ועשיתי פופ־אפ מוזיאון, ואז פתחתי את האימפריאל בעולם אוטופי, ואז התחילה הרפורמה המשפטית; ואז עוד תערוכה והגיע 7 באוקטובר, התערוכה הקודמת היתה רגע לפני התקפת טילים, ובסוף זה קשה, כי התערוכות זה גם ביזנס.
View this post on Instagram
"כל תערוכה כזאת עולה לי מיליונים לעשות, ואחרי שנתיים כאלה, זה קשה. אני מממנת את התערוכות לבד, זה לא פרויקט עירוני או של המדינה, והחלטתי לקחת הפסקה ולראשונה אעשה תערוכה בחו"ל, בארה"ב ב־2026. עוד מוקדם לדבר עליה, אבל גם היא תהיה במבנה גדול בלוס אנג'לס, שאמנים ישתלטו עליו.
"החלטתי שבינתיים התערוכה הזאת בארץ תהיה האחרונה, ובינתיים אני רואה אנשים שיוצאים ממנה עם חיוך, ואני חושבת שאנשים ממש זקוקים לבריחה מהמציאות ורגע לראות משהו שמרחיב את הנפש".
את מתכוננת לתערוכה בחו"ל, בתקופה שבה אמנים ישראלים מתארים פגיעה וחרמות מעבר לים בעקבות המלחמה.
"נכון, לא אשקר, אני מאוד חוששת, לכן אני לא רוצה עדיין לפרסם, ואולי אעשה את התערוכה תחת שם שהישראליות שלי לא תהיה הדבר הראשון שייצא החוצה. אני עצובה מאוד להגיד את זה, אבל בימינו מספיק שארגון כזה או אחר מתיישב עלייך ועושה חרמות, ומצד שני - לא לעשות את התערוכה זה בדיוק מה שהם מנסים לגרום לו, אז זה ללכת על קו דק ולנסות לעשות את המרב. אמנות בסוף זה מקום שלא אמורה להיות מעורבת בו פוליטיקה".
לסיום, מה מדליק אצלך את הניצוץ ברגעים קשים?
"יש לי הורות מאוחרת יחסית, יש לי שני ילדים קטנים ובשנתיים האחרונות הם הצילו אותי, כי את חייבת להתעסק ביומיום, גם כשאת רוצה ליפול ולשקוע. אני חושבת שאותי זה הציל כל פעם במצבים קשים.
"יש משפט שאני אוהבת, שאומר: 'If you have seen it all - close your eyes'. כלומר שהכל בראש שלנו, ואנחנו תמיד יכולים להמציא את עצמנו מחדש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו