אשת המילואימניק משיקה תערוכה: "אני מציירת כדי לשרוד"

אביגיל שריד בת ה-31 היא אמנית ירושלמית ונשואה להדר, איש מילואים. לשניהם שלושה ילדים, בהם ילדה על הרצף, ותינוק שנולד לתוך המלחמה. מתוך האתגרים הרבים שחוותה משפחתם בשנתיים האחרונות, הקימה לאחרונה אביגיל תערוכה בשם "מלחמה על הבית", אשר עוסקת בחייה האישיים והמשפחתיים בצל המילואים.

"הגעתי לאמנות כבר בילדות, אבל היא תמיד הייתה אצלי מעיין מקום נסתר שמחזיק את מה שאין לו מילים. רק בשנים האחרונות האמנות הפכה למרכז העשייה שלי, כשהבנתי שהיא לא רק בריחה, אלא דווקא הדרך הכי נוכחת להתמודד עם החיים". אביגיל, בת להורים שעלו מארגנטינה בגיל מאוחר, התחתנה בגיל 19, והפכה לאימא בגיל 22. היום יש לה שלושה ילדים: נצח הודיה בת ה-10, נעם בת ה-9 ושקד הבן שנה וחצי. בימים אלה היא משמשת כמורה לאמנות ויש לה סטודיו בעין כרם שבירושלים.

"התערוכה שיצרתי נולדה מתוך החיים עצמם, הבית והטלטלה שכולנו חווינו מאז 7 באוקטובר", היא משתפת בשיחה עם "ישראל היום". "התערוכה עוסקת במה שקורה בתוך קירות של בית שיש בו ילדה אוטיסטית, תינוק קטן שנולד אל תוך המלחמה ובאמצע ילדת סנדוויץ' שלא מקבלת מספיק תשומת לב", היא מודה. "שם יש גם אותי - אמא שכמעט לא ישנה ומציאות חיצונית שהולכת ונסדקת".

אביגיל מצאה את עצמה מתמודדת עם הכל לבדה כשבעלה גויס במלחמה לשירות מילואים: "הייתי צריכה להחזיק הכל לבד, אז במשך שנה ציירתי בזמנים שבהם עוד אזרתי כוחות. ציירתי את הסיטואציות המשפחתיות של הבית, בהם אני והילדים הופכים לחיילים בלי צו 8, מגויסים למען המצב".

התערוכה נוצרה מורכבת מעשרה ציורי מים, שמציגים את הדמויות שחיות עם אביגיל בבית לצד הבלאגן, ההצפה והרגעים הקטנים שמחזיקים חיים שלמים. "אני מאמינה שהתערוכה יכולה לגעת בכל אישה שמרגישה את המאבק והרצון לנצח את המלחמה, סיטואציה שנוצרה בעל כורחה, מתוך קירות הבית. התערוכה מעוררת הזדהות עם התחושה של כל אישה, שלפעמים היא מתפרקת בפנים ומחזיקה יותר מדי. לפעמים, רק מלהיות עדה לחוויה של אישה אחרת, נולדת הקלה".

השנתיים האחרונות היו רכבת הרים רגשית עבור משפחה שלמה, שמייצגת אולי משפחות רבות אחרות: "המעבר לבית חדש בהתאם לצרכי הילדה, לידה, שנה ראשונה קשה מאוד עם תינוק רגיש, ההתמודדות עם האוטיזם של הבת שלי ומעל זה המלחמה, הפיגועים ותחושת הסכנה המתמשכת. באיזשהו שלב הרגשתי שאני פשוט לא נושמת - כל היום אני נותנת חלב, סבלנות, יציבות - ולא היה לי מקום לעצמי".

ואז, כמעט במקרה, אביגיל מצאה את עצמה חוזרת לצייר: "בהתחלה זה קרה בלילה, ואחר כך בכל פעם שמצאתי חריץ של זמן. הבנתי שזה לא מותרות, זה חמצן עבורי. התערוכה לא הייתה מטרה - היא פשוט קרתה, כמו שהנפש סוף סוף אמרה 'אני כאן, תראו אותי'".

כעת היא משתמשת בכלי של אמנות כדי לייצר הזדהות עם נשים אחרות, בלי מילים: "רציתי לייצר אצל הצופה משהו פנימי שאפשר לתרגם אותו כתחושת הקלה, חמלה או ריכוך. האמנות היא מרחב שבו אפשר להיות מבלי לתקן, מבלי לרצות. היא לא דורשת שנהיה חזקות או חכמות, היא רק מזמינה אותנו להיות".

אל האמנות הגיעה אביגיל אחרי שילדה את בתה הבכורה, ונאלצה לגלות את עצמה מחדש: "חוויתי דיכאון אחרי לידה ואז התחלתי לצייר את בתי - דיוקן ראשון בצבעי מים. הרגשתי שאני לא מציירת כדי שיהיה יפה, אני מציירת כדי לשרוד, כדי לזכור שיש לי קול. וכך, בתוך הציור, הכאוס פתאום מקבל סדר, הרגש הופך לצבע, והפחד לקו עדין על נייר".

לדבריה, האמנות יצרה ריפוי אישי שהוביל לאיחוי משפחתי, בתקופה בה היו אינספור התמודדויות: "זו לא בריחה מהמציאות אלא כניסה עמוקה יותר לתוכה, ממקום שיש בו חמלה".