תיעוד שהוא שליחות: התערוכה המצמררת שמציגה את התופת בקיבוץ בארי

התופת והחורבן הופכים לאמנות: במוזיאון העיר חיפה תיפתח היום (חמישי) תערוכת צילומים חדשה, הראשונה במוזיאון מאז 7 באוקטובר, שבה מוצגים צילומים מהימים שלאחר הטבח שמחבלי חמאס ביצעו בקיבוץ בארי שבעוטף עזה.

התמונות שמוצגות בתערוכה, הנושאת את השם "בארי" ושכוללת צילומי סטילס וצילומי 360 מעלות, צולמו על ידי הצלם מיכה בריקמן, שהוזמן לתעד את הקיבוץ בימים שאחרי הטבח. "זו תערוכה שנוצרה כדי להפנות זרקור נוסף למה שאירע, כדי שהדברים ייראו וכדי שהציבור יוכל לחלוק את הרגשות העזים של אבל ואובדן", אמרו במוזיאון על התערוכה, אותה אוצרת יפעת אשכנזי ושהוחלט להעלותה בתוך זמן קצר בשל חשיבותה הציבורית והמוסרית.

אנשי הקיבוץ שיתפו פעולה כדי שרגשותיהם לא ייפגעו, ובצילומים של בריקמן ניתן לראות את הקיבוץ שנפגע בתמונות של "אחרי הסערה" לצד תיעוד שברון הלב, הכאב והפחד ברגעי התופת. בתערוכה מוצגים כ-25 צילומי סטילס, ולצדם מוצגות גם עבודות של צילומי "360 מעלות", אחת מהם צולמה באמצעות רחפן, והן מוצגות לציבור בעזרת משקפי VR בעמדות צפייה שהוקמו במיוחד עבורן.

מוזיאון העיר חיפה הקדיש לתערוכת "בארי" מתחם משמעותי במבנה המוזיאון שבבית הספר הטמפלרי ההיסטורי בעיר, שמתחיל במדרגות העולות לחלל התצוגה וממשיך במרפסת בית הספר עד לכניסה לשיא התערוכה – חלל התצוגה עצמו.

"אין לי שום קשר ליישובי העוטף, אני בכלל חיפאי", סיפר ל"ישראל היום" בריקמן, שמתאפיין בצילום תיעודי שמטרתו "לספר סיפור" ושיש לו ותק ורזומה בעולם העיתונות, האופנה ובמגזר העסקי בארץ ובעולם. "שבוע לאחר הטבח, בזמן שצילמתי למד"א ולסוכנות היהודית, חיברו אותי לאור ילין, בנו של חיים ילין (לשעבר חבר כנסת וראש המועצה האזורית אשכול), שהעלה צורך לבוא לצלם ולהתחיל למצוא חומרים להסברה ל'יום שאחרי'. נכנסתי לאוטו ומיד קפצתי על ההזדמנות, כי רק חיפשתי היכן ניתן להתנדב, ורציתי לעשות זאת באמצעות הדבר שאני יודע לעשות הכי טוב – הצילום".

בריקמן סיפר כי הוא הגיע אל המלון בים המלח שאליו פונתה קהילת הקיבוץ, מה שהחל את הקשר שלו עם בארי. "התערוכה הזו היא התוצר של סדר הדברים הזה, מכיוון שקודם הכרתי את הקהילה ורק אחר כך הגעתי לבארי. הייתי שלושה ימים בכאוס לא נורמלי בים המלח. לא הנחו אותי מה לעשות, פשוט אמרו לי 'תצלם, אולי ניקח עדויות מאנשים'. אלתרנו אולפן באחד החדרים וצילמנו קצת עדויות. הכרתי אנשים מדהימים, אבל במקביל התחילו עוד אנשים לאסוף עדויות והחליטו שנשים את הנושא הזה בצד, אך מבחינתי, כצלם שמספר סיפור, היה לי ברור שפה זה לא נגמר", אמר.

הוא אמר כי הוא התעקש להגיע לקיבוץ עצמו בימים שבית הדפוס שלו חזר לעבוד. "כיום הקיבוץ הוא בעיקר בסיס צבאי. מפקד כיתת הכוננות קיבל אותי ונתן לי להרגיש בבית. בפעם הראשונה שהגעתי לבארי, לא חשבתי שאני זה שצילמתי, אלא האדרנלין שהיה בי. ראיתי בית בתים הרוסים, עגלה זרוקה ברחוב, הרס – ורק חשבתי באיזו קומפוזיציה לצלם", תיאר. "צילמתי יותר מ-1,000 תמונות. כשהורדתי אותן למחשב, ראיתי תמונות מחרידות, אבל לא כאלה שלא ראינו. הבנתי שלא סיפרתי באמת את הסיפור של בארי, ולכן התעקשתי להגיע למקום שוב ושוב. חזרתי לסיפורים ששמעתי מהקהילה, נכנסתי לבתים של האנשים שפגשתי, ראיתי אלבומי תמונות זרוקים לצד בתים שרימונים פוצצו אותם והעברתי לכיתת הכוננות. המון סיפורים באו לידי ביטוי בתערוכה, ופה גם נכנס אלמנט ה-360 מעלות והמציאות המדומה – להעלות רחפן לשמי בבארי זה לא דבר פשוט אפילו שהצבא אישר אותו, זה אפילו מסוכן, אבל היה לי חשוב להביא זווית שלא ראו, לראות את בארי מלמעלה. רציתי לספר את הסיפור של בארי מהעיניים שלי. אני מרגיש שזו הייתה השליחות האמיתית שלי".