"הייתי כמה שנים בארון, וזה כמו להיות במרחק מהחיים"
שי לי הורודי, אמנית טרנסית, הציגה כבר בגיל 21 תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב • כעת היא מחברת בין סטודנטים ממדרשת בית ברל לאנשים עם מוגבלויות לעשייה משותפת
האמנית שי לי הורודי לא אוהבת הגדרות. יותר מזה, היא משתדלת לברוח מהן ומסרבת להיות מקוטלגת ומתויגת. הורודי, שהציגה כבר בגיל 21 תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב ("בית הבליעה"), מגדירה את עצמה כ"אמנית טרום־מושגית". כאישה טרסג'נדרית היא מסרבת להגדיר את עצמה, אמנותית וזהותית.
באמתחתה כבר כמה מלגות ופרסים, ולצד היצירה שלה, בין היתר בתחום האמנות הפלסטית, הכתיבה והווידאו־ארט, היא השלימה תואר ראשון במדרשה לאמנות בבית ברל ותואר שני באוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו. בימים אלה, כמרצה במדרשה, היא מובילה סדנת אמנות ייחודית במסגרת הכותרת "עושים אמנות יחד!", שמשלבת בין סטודנטים מהמדרשה לבוגרים עם מוגבלויות ממכון אלווין ישראל.
"הבנתי שאני טרנסית בגיל 19, לפני עשר שנים, ואז התחיל התהליך שלקח כמה שנים. ההתמודדות שלי בהתחלה היתה מול עצמי, ולאט־לאט יצאתי עם זה", היא אומרת.
זה משהו שבא לידי ביטוי באמנות שלך?
"זה השפיע על האמנות שלי, אבל האמנות שלי לא עוסקת בזה. כשהייתי בארון קצת יותר עסקתי בזה, זה קצת היה נוכח. היום לא. הייתי כמה שנים בארון, וזה כמו להיות במרחק מהחיים, כאילו לקחת צעד אחורה מהחיים, ולהיות כל הזמן בהסתכלות כזאת מבחוץ על סיטואציות".
איך זה משפיע על החיבור עם אנשים עם מוגבלויות?
"אני חושבת שזה הקל עליהם להתחבר אלי, הם יודעים מה זה להיות שונים, וכל מי שעובד עם אנשים עם מוגבלויות יודע שהמרחבים שהאנשים האלה נמצאים בהם הם מרחבים של קבלה מוחלטת, כל עוד פוגשים אדם עם כוונות טובות. אני חושבת שבמקרה הזה אין את המבוכה שיש לאנשים לפעמים בסיטואציות כאלה, בגלל השונות. באותה מידה גם לי היה קל יותר. אני זוכרת שלקח לי רגע להבין עד כמה הדברים המהותיים והעמוקים שבאדם מעסיקים את כולם. שגם אנשים עם מוגבלויות עוסקים בחלומות, בתשוקות וברגשות".
