את מחאת הקיץ של 2011 מעטים שחיו אז ישכחו. הקונוטציה הראשונית שעולה, שלא הרבה נותר ממנה, היא של האוהלים ברוטשילד. אבל מעטים יזכרו שאותו קיץ היה גם שעתן היפה של שלל מחאות נוספות, מצד אוכלוסיות שהרגישו שיותר משהן רוצות לשכור דירה בתל אביב במחירים שפויים - הן רוצות נקודות פתיחה שוות. יש מי שהקיץ ההוא סיפק לו גרעין של רעיון, שהתפתח לכדי מסורת שנתית, אולי יעילה יותר מאמצעי מחאה קונבנציונליים. אחד כזה הוא שי פרדו, בן העדה האתיופית שעלה לישראל ב 1984 במהלך מבצע משה, ושבקיץ של לפני 11 שנה, בעודו בן ,36 החליט להגיד: No more Mr. .Nice Guy
"בקיץ של המחאה הגדולה הקמתי מאהל בשם 'מחאת הנחמדים', עם מירכאות ענקיות סביב המילה 'נחמדים'", הוא מספר. "אמרתי: אפשר לקרוא לק בוצה אחת נחמדה ולאחרת לא, אבל זה לא משנה, כי כל עוד הן לא מקבלות את הזכויות שמגיעות להן - טייטלים לא משנים שום דבר. הייתי עומד ומרצה בנושאי שוויון זכויות ומתן הזדמנויות לקבוצות מיעוט, מספר על המסע לארץ, עורך ערבי מופעים ואוכל אתיופי. לאט לאט הצטרפו עוד ועוד אנשים, והמאהל שלנו נהיה מאוד גדול. כשהמחאה הס תיימה רבים מאנשיה הקימו את הבר קיימא, מסעדה קואופרטיבית בפלורנ טין. לא נכנסתי למיזם הזה, אבל החל טתי שאני רוצה לקיים בו אירוע שחו שף את האמנים של הקהילה האתיופית לקהל הרחב. בתוך זמן קצר השמועות עברו מפה לאוזן והגיעו המון אנשים. זה היה מטורף".
כמות האנשים שהגיעה, שלא הסת כמה במסות של יוצאי אתיופיה, הביאה את פרדו (שבעבר היה ממקימי התיאטרון האתיופי הראשון בארץ) להפוך את האירוע לפסטיבל שנתי, שלימים ייק רא הסיגדיאדה, ושמתקיים זו השנה ה .12 הפסטיבל שם במרכזו את הת רבות האתיופית העכשווית, והוא כולל מופעי מוזיקה, סטנד-אפ, מחול וקולנוע, לצד אופנה ויריד אוכל אתיופי.
"בעקבות הפסטיבל, יש המון אמנים אתיופים שיצרו חיבורים עם אמנים מיינסטרימיים ועובדים איתם בשיתוף פעולה, למשל אהוד בנאי ויוצרים מה קהילה, או הסטנדאפיסט שלמה בייבי שהופיע עם צביקה הדר. עכשיו יש לנו את עלמה זהר, שחיברתי אותה למימי אדיסו, וביחד הן מחדשות שירי ילדים אתיופים שהאימהות היו שרות לנו בא תיופיה ושכמעט הלכו לאיבוד".
בשנים האחרונות אפשר לראות יותר יוצאי עדה בולטים בתרבות המיינסטרים: אסתר רדא, טדי נגוסה, יוסי ואסה. אתה מרגיש שבאמת יש שינוי משמעותי בייצוג של העדה?
"אני מניח שיש שיפור כלשהו, אבל אני לא יכול להסתמך על כמה דוגמאות שאפשר לספור על עשר אצבעות, כדי להשליך על התחושה הכללית של 150 אלף יוצאי הקהילה האתיופית. באופן אישי, המסע שלי היה הפוך: שיחקתי בתיאטראות הרצליה, ב"ש ובית ליסין. כלומר, עבדתי בתיאטרון רפרטוארי וע סקתי בקלאסיקות - אבל הייתי בודד, כי לא היו אתיופים בקהל ולא היו עוד שחקנים אתיופים.
"הייתי שואל את המשפחה והחברים למה הם לא באים לתיאטרון, והם היו עונים: 'אם היו מכניסים תוכן שקשור למקום שאנחנו באים ממנו, אז היינו באים. אבל רק למחוא כפיים לתרבות שאנחנו חיים ולומדים אותה? היינו רוצים שגם יביאו את התרבות שלנו באיזושהי צורה'. אז יש עוד הרבה לתקן ולעבוד עליו, המסע עוד לא נגמר. הג זענות היום סמויה יותר, וגורמת יותר נזק לקהילה מגזענות ברוטלית. מישהו יכול לזרוק לך מילה גסה על היותך שחור, ואתה תתמודד עם זה. זה יכאב, אתה תכעס - אבל זה יתפוגג".
"כולם חווים גזענות"
"כדי לדעת שהשתלבנו מספיק בחב רה, הייתי רוצה שפעם אחת כשמראיינים אותנו לא ישאלו את השאלה הזו", אומר ברקו זרו, 38, סטנדאפיסט שיופיע בסי גדיאדה, במופע שחלק גדול ממנו מוק דש לנושא ושמנפץ סטריאוטיפים גזע ניים בחברה הישראלית. "בסופו של דבר אני עוסק בסטנד אפ ובהומור, ובסוף בראיונות שואלים אותי על גזענות. אין מישהו מהקהילה האתיופית שלא חווה גזענות. גם מי שיגיד לך שלא - אם הוא לא משקר לך, אז הוא משקר לעצמו. הגזענות עוד קיימת, היא פשוט משנה את פניה. יש קטע בהופעה שלי שאני מדבר על זה שתמיד כשאני בסופרמ רקט, אנשים חושבים שאני עובד שם. מישהי באה אלי ואפילו לא שאלה אותי אם אני עובד שם, היא ישר שאלה 'מה, אין סלרי?'".
אז הנה סטריאוטיפ שבהחלט צריך לנפץ.
"כשמדברים בתקשורת על החב רה האתיופית, זה לרוב לא בהקשרים חיוביים. אלא אם מדובר בחג, ואז תמיד יש את כתבת 'האתיופי הראשון שעשה משהו', כאילו אתיופי שמצליח זה נס. אנחנו קהילה שמחה שאוהבת הומור, והוא מרכיב מאוד חשוב בחיים שלנו. המטרה של הסטנד אפ שלי היא להראות שכולנו אותו הדבר, ושכולנו סובלים מאותם הדברים. דרך ההומור אני יכול לדבר על הנושא הזה, והקהל יבין על מה אני מדבר, כי בסופו של דבר אני משקף להם את עצמם. מי שצוחק מהד ברים האלה כנראה יודע שיש בהם אמת, והאמת מצחיקה יותר מלהמציא סיפור שלא קיים. המטרה שלי היא לגרום לא רק לאתיופים, אלא לכל סוגי הקהל, לצאת מהערב מחויכים כי הם הבינו על מה אני מדבר".
פרדו: "כדי לבנות חברה טובה יותר, אנחנו צריכים להכיר את כל מי שנמצא מסביבנו. להכיר את המורשת, לגעת, לטעום"
זרו: "אנחנו קהילה שאוהבת הומור. המטרה שלי היא להראות שכולנו אותו הדבר - ושכולנו סובלים מאותם הדברים"
היזיקיאס: "אם אשען על אם זה 'מקבל ביטוי' או לא, בתור אמן מהקהילה האתיופית אני חושב שאפספס ואתעסק בטפל"
לא כל מופיע בפסטיבל מציב את נושא העדתיות בקדמת היצירה שלו. לצד זרו, שיצירתו עוסקת ב"חוויה האתיופית" ובדינמיקה של יוצאי העדה עם החברה הישראלית, מופע המחול "טאראב", של בוגר האקדמיה למחול בירושלים צביקה היזיקיאס יחד עם שירי קוונץ, עוסק במערכת יחסים על עליותיה ומורדותיה. בני גוד לרבים אחרים - לפני שהוא רואה בעצמו אתיופי, היזיקיאס מגדיר את עצמו רקדן, כוריאוגרף ויוצר. עבורו אין כל סיבה, לפחות כרגע, לעסוק באופן ישיר בענייני עדות.
"אני צבר לכל דבר"
"מעולם לא התעסקתי בנושא הזה, אם אני משתלב בחברה או לא. אני לא חושב שבכלל צריך לשים על זה דגש", הוא אומר. "אני עושה את האמ נות שלי, ומי שרוצה - שיראה אותה, ומי שלא - יור וולקאם. אני חי פה כבר 38 שנה, מבחינתי אני צבר (היזיקיאס עלה לארץ ב-1984 בגיל שנתיים, ע"פ) וישראלי לכל דבר. אם אתחיל להישען על אם זה 'מקבל ביטוי' או לא, בתור אמן מהקהילה האתיופית אני חושב שאפספס ואתעסק בטפל, והעיקר בעיניי זה האמנות.
"אני עוסק במחול, זו המומחיות שלי. יש כאלה שמתעסקים בעדה, אבל אני חושב שזה מיותר ושאפשר להשקיע את האנרגיה בדבר עצמו. יש פעילים חברתיים שמתעסקים בנו שא האתיופי. הם מגדירים את עצמם חלק מהשיח הזה של הקורבן, או איך שלא תקרא לזה. אבל מבחינתי - אתה תבחר באיזה אופן להסתכל על האמ נות שלי, זה שלך. אני עושה את שלי וממשיך הלאה, לא עוסק בנראות של זה. אני מאמין באמנות נטולת זהות. האמנות שלך היא הזהות עצמה".
יבואו מרואיינים אחרים בכת בה הזו ויגידו - תרצה או לא, זה חלק ממך.
"אם לא הייתי עושה משהו טוב, לא היו פונים אלי. פנו לצביקה שעו סק בריקוד - לא לצביקה מהמוצא האתיופי. אני לא שם. במופע שלי, 'טאראב', יש רגעים לא פשוטים לעין. המוזיקה בו מטלטלת מאוד, היא קור עת לך את הלב, יש קצב מטורף. אני יוצר מתוך חיבור לתנועה, בלי שום קשר לעניין התרבותי".
אתה חושב שהעניין העדתי ימצא את דרכו ליצירה שלך? בשלב מסוים בחיים, חזרה למקורות או הכרה בהם היא עניין שקורה באופן טבעי.
"בשבילי העניין התרבותי הוא המאכלים, המוזיקה, השיח באמהרית. אני כן חושב בעתיד לעשות עבודת מחול שמדברת על הדרך שעשינו ועל העלייה. בעבר רקדתי ריקודים מסו רתיים והתחברתי לזה. יש תהליכים שאתה צריך לעבור עם עצמך, שכנ ראה עד היום לא עברתי אותם".
מי שעברה את התהליך היא הזמרת תמר רדה, שאת המופע החדש שלה, "ארתבה", שחלקו באמהרית וחלקו בעברית, היא מקדישה לאביה. בבית, כמו טינאייג'רית ממוצעת, היא לא ראתה צורך לעסוק בענייני מוצא ולהגדיר את עצמה על בסיס עדה.
אבל בגיל 35 היא הרגישה צורך לחזור לשורשים, שמקבל ביטוי באלבומה החדש ובהופעתה בפסטיבל.
"עליתי לארץ בגיל ארבע, ב-1991, במבצע שלמה", היא מספרת. "ההתאק למות שלי היתה די סבבה. לא זכור לי משהו חריג. באנו לאילת, גרנו במשך עשרה חודשים בבית מלון, מה יותר טוב מזה? ואז עברנו לקיבוץ חולדה, ומשם לראשון לציון. בסך הכל, אצלי היה מהמם. אף פעם לא התעסקתי בזה. כשאני יוצאת מהבית, המחש בה הראשונית שלי היא לא 'מה יבוא עלי', אלא איך אני הולכת לתקוף את העולם בתור תמר".
איך בכל זאת הנושא הגיע לאלבום ולמופע שלך?
"המופע הוא חצי בעברית וחצי בא מהרית, והאלבום החדש והשלישי שלי כולו באמהרית. שירים שאני גדלתי עליהם. כי בסופו של דבר, בתוך הבית התרבות היתה מאוד אתיופית. לימדו אותי מגיל צעיר את המנהגים, המסו רות, איך לבשל את האוכל האתיופי. גדלתי בעולם מערבי עם מנטליות ישראלית. החברים שלי ברובם לא היו אתיופים. הייתי ילדה שאהבה לשמוע טופאק, אבל אבא שלי היה אומר לי 'לא עכשיו', ויוזם האנגים משפחתיים: 'בואו נראה קלטת מאתיופיה ונקשיב לשיר חדש שיצא'.
"בתור טינאייג'רית את אומרת 'את מי זה מעניין?', אני רוצה לשמוע טו פאק ולשבת עם חברים שלי בגליד רייה. אבל אבא שלי היה מוזיקאי, זמר מעולה, ופעם בשבוע אמר 'אתם רוצים דמי כיס - בואו תרקדו'. כילדה היה לי משבר זהות קטן ולא הצלחתי להבין את הדיסוננס, בכל זאת יש קונטרסט גדול בין התרבויות. לפני שמונה שנים אבא שלי נפטר, ולא זכה לשמוע אותי שרה באמהרית. הייתי שרה לו טרייסי צ'פמן, לורן היל וחיים משה, והוא היה אומר לי 'למה לא אמהרית?'. לא הס פקתי לעשות זאת, והאלבום והמו פע באו מרצון לעשות מחווה לאבא שלי. אני רוצה להאמין שהוא שומע אותי מלמעלה".
יונה וולך עם גרוב אתיופי
בסוף לא משנה כמה אנחנו בורחים, המקורות תופסים אותנו?
"לא קלטתי כמה זה בדנ"א שלי. הייתי בטוחה שאני לא קשורה לצ לילים האלה ולגרוב הזה, ופתאום קלטתי שככל שאני מלחינה שירים של יונה וולך, הגרוב שיוצא לי הוא אתיופי. קורה לי משהו מדהים כשא ני שרה באמהרית, אני נשמעת שונה לגמרי מאשר בעברית. אז אמרתי - זו מתנה למשפחה שלי, והקלטתי אל בום של שירים שהקשבנו להם בבית, אולד סקול עם עיבוד עכשווי יותר".
"אני חושב שכדי לבנות חברה טובה יותר, אנחנו צריכים להכיר את כל מי שנמצא מסביבנו", מסכם פרדו, שב שלב זה מודה שחלק משליחות חייו היא הלחמה בין התרבויות. "להכיר את המורשת, לגעת, לטעום. ולא רק להגיד 'היה לי חבר אתיופי בצבא'".
הסיגדיאדה תתקיים בין 24 ל-27 בנובמבר ברחבי תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו