"יוצאים עם האמנות אל הקהל": החזון שהתגשם והפך לפסטיבל

שיטוט שגרתי ברחבי ירושלים בשבוע הקרוב באזור רחוב יפו יכול להפגיש אתכם עם יצירות אמנות כמעט באופן אקראי. אחת מהן, זו של יניב שמעוני למשל, מדמה גג בגבעתיים בשנות ה־70, עמוס אנטנות קליטה טלוויזיוניות המחפשות לעלות על תדר של סרט טורקי ויוצרות מראה של יער.

באחרת, כמו עבודתה של אילה לנדאו, מוצבת מיטה שמאפשרת הצצה פומבית אל חיי זוגיות. המשותף להן וליתר התערוכות של פסטיבל "אאוטליין" לאיור ולמילים בירושלים הוא אלמנט החזרה. בחלקן מדובר בחזרה אל זיכרונות ילדות. באחרות זו חזרה פתוחה, שמאפשרת למבקרים לחוות ולהשתתף בהכנות להצגה או בסצנות מחיי זוגיות אישיים. התמה שמחברת בין כל נושאי הפסטיבל השנה נהגתה לאחר שנתיים של מגיפה והחזרה לשגרה".

"התחושה היתה קצת של חזרה לחיים אחרי הקורונה", מסבירה נועה קלנר - מאיירת, המנהלת האמנותית של הפסטיבל שמתקיים זו השנה השישית ואחת מיוזמיו. "בעצם בתקופה הזו עשינו תערוכות בזום כל הזמן", היא מספרת, "ולא ידענו אם התערוכות יגיעו לאנשים או לא. בסוף אנשים הפתיעו ובאו והיה מדהים, אבל זו היתה חוויה אחרת. הרעיון בנושא של 'חזרות' היה קצת לחזור לעצמנו. מובן שלקחנו את זה להמון כיוונים: יש את החזרות בתיאטרון, יש חזרה לטבע, חזרתיות, טעות לעולם חוזרת. אני מאוד אוהבת את הכיוונים שיצאו מזה".

אגב "יצאו מזה" - היופי בפסטיבל, שייקחו בו חלק מאיירים וקריקטוריסטים כמו מישל קישקה, איתי רווה, עדי ארדון, ניב תשבי, רעות בורץ ואחרים, הוא העובדה שהתערוכות בו מונגשות ולמעשה פוגשות במבקר בהן במרחבים פתוחים. "הרעיון הוא לא רק להיות בתוך גלריות, אלא גם לצאת החוצה לקהל", אומרת קלנר.

"לתת לא רק לאנשים שיודעים שיש פסטיבל וצורכים אמנות לפגוש אותה, אלא גם לקהל הרחב. היו לנו תערוכות על התחנות של הרכבת הקלה, וגם כאלה בכניסה לעיר, בשלטי חוצות ענקיים של פרסומות. יש כל מיני פלטפורמות שהפכו להיות קבועות בפסטיבל וזה נורא נחמד. למשל, במנהרה לרכבת של יצחק נבון הצבנו קופסאות עור יפות, ובכל שנה אנחנו מציבים שם תערוכה משתנה. מעכשיו תמיד יש שם אמנות. אנחנו רוצים לנסות להשמיש את הדברים שיש לנו ברחוב, וכך להנגיש אמנות. איור הוא אמנות שהיא נגישה, גם לאדם שלא צורך אמנות באופן טבעי קל להתחבר אליו והוא מדבר לכולם".

חזון, יוזמה והגשמה

הרעיון לפסטיבל נהגה ב־2017, כמעין קונטרה ירושלמית למקבילותיו התל־אביביות. במובן מסוים, יותר משזהו סיפור על איור, מילים ואמנות, זהו משל על חזון, יוזמה והיכולת להגשים אותם. "הכל התחיל בתערוכה שהשתתפנו בה בשבוע האיור בתל אביב, אני וחבר מאייר בשם יניב טורם. רצינו להביא לירושלים את כל החגיגה של האיור, שנמצאת תמיד במרכז", היא מספרת. "עשינו תערוכה של מאיירים ירושלמים בבית הנסן שהתחברה גם לספוקן וורד, שהיה אז בשיאו. ביקשנו קצת כסף מהמחלקה לאמנות בעירייה, איזה תקציב קטן להדפסות, והאירוע היה באמת מוצלח. משם הילה סמוליאנסקי, ראש המחלקה לאמנות פלסטית בעיריית ירושלים, נתנה לנו את הגב, התחברנו למרכז אמנותי ביתא ששייך לעירייה, ומשם הכל התחיל להתגלגל".

במה הפסטיבל שלכם נבדל מזה שבמרכז הארץ?
"יש הרבה הבדלים. קודם כל זו הכמות: בפסטיבל בתל אביב יש בערך 70 תערוכות, זה נורא גדול. זה קול קורא שפונה לכולם ויש יופי בזה. אצלנו מלכתחילה החלטנו שמה שחשוב לנו בפסטיבל זה לשלם למאיירים. אנחנו לא רוצים לעבוד לחינם, זה חלק מהעניין של להפוך את המקצוע הזה לכזה שרואים ומעריכים אותו. מאיירים צריכים לקבל פחות עבודות בחינם, וככה גם יראו אותם יותר. הרעיון היה להביא פחות תערוכות עם הרבה יותר אוצרות. אנחנו לא מציגים 70 או 80 תערוכות, אלא מקסימום 15. ההתחלה של זה באה מתוך רצון לשלב את האיורים לטקסטים, ואני חושבת שיש בזה משהו קצת ירושלמי באופי שלו".

"נוסף על כך, כשאני סיימתי ללמוד בבצלאל לא היה מקום שאפשר להציג בו עבודות איור", היא אומרת. "יש משהו בודד בלעבוד באיור, כי באמת עושים את זה לבד. זה רק אתה, המחשב והלקוחות. היה חשוב לנו ליצור קהילה של מאיירים, ואני חושבת שהצלחנו בזה".