"אנחנו מחויבים להקשבה, יש רוח של חמלה": אנשי התרבות שמאחדים בין קצוות האוכלוסייה

אל מול השיח על השסעים החברתיים ועל הקיטוב בין קבוצות באוכלוסייה, שרק הולך ומעמיק, יש שהפכו את הגישור שבין הקצוות לדרך חיים. לקראת תשעה באב שוחחנו עם כמה אנשי תרבות שעוסקים במלאכת החיבור, שסוללים יום־יום דרך משותפת שמתגברת על המחלוקות.

ביישוב תקוע, שיש שיקראו לו אנומליה מוחלטת בלב שומקום, אחד מתוך עשרה מיושביו מוגדר כאמן. תושביו ממוקמים על כל הרצף הדתי־חילוני, ומרכז האמנים שקיים במקום בארבע השנים האחרונות הוא מקום מפגשם של כ־200 אמני בית, שחיים, יוצרים ומשגשגים תרבותית יחד. מפגש הזהויות והתרבויות בו באמת בלתי נתפס, כפי שמספרת מנהלת המרכז, תחיה גודינגר.

מקום של ביטוי בתחומי פיסול, ציור, כתיבה, מחול, שירה, תכשיטנות, וידאו־ארט וסאונד - פרי עבודתה של אוכלוסייה מגוונת, שעל הנייר חבריה לא אמורים להתקיים זה לצד זה. או במילים אחרות - ויגור חסיד ברסלב בן 70 עם בוגרת בצלאל בת 25.

"אנחנו מאמינים שדרך תרבות לאנשים הרבה יותר אפשרי, זמין או קל לייצר שיח - גם אם יש קטבים", אומרת גודינגר. "דרך תרבות אנשים מוכנים לשמוע מישהו שמאוד שונה מהם, דרך תרבות אפשר תמיד להביא נושאים שהם יחסית נושאי קצה. אמנות מרככת את הקצוות".

מרכז האמנים, היא מספרת, מתנהל כארגון השתתפותי ולא היררכי. החלטות - אמנותיות, מוסדיות או כלכליות, מתקבלות בצורה משותפת. מובן שקשה לצפות ממפגש תרבויות ושעטנז גישות של דת, חילון ודרך חיים להתנהל ללא מחלוקות פנימיות. ההרמוניה, היא לא מנסה להסתיר, לעיתים נפרמת. או לכל הפחות מאותגרת.

"בחורף שעבר היו אנשים מהקהילה שבחרו לקיים אצלנו נובי גוד", היא מספרת. "זו קהילה מעורבת, יש בה אנשים מאוד דתיים, ברסלבים, חב"דניקים, וזה יצר אי־נוחות ועורר שיח קהילתי סביב הדבר הזה. האם מתאים לנו עץ אשוח במקום ציבורי? זה קרה, ובשנה הבאה נעשה את זה שוב - רק יותר מדויק, עם התאמה למרחב. קורה שיש מקומות של חיכוך, אבל לא קרה משהו שהיה לנו פיצוץ בגללו. זה בסופו של דבר תרבות".

מההתנגשות אל המפגש

לא צריך להרחיק עד תקוע, כשדוגמאות לדו־קיום מודגמות גם במקומות אורבניים צפופים וטעונים פוליטית וחברתית. "האמת היא שזה התחיל באופן מאוד טבעי ואורגני", מספר נטע וינר, חבר ומוביל להקת סיסטם עאלי, על הרכב ההיפ־הופ וקולקטיב האמנים הרב־תרבותי משכונת עג'מי ביפו.

"גדלתי בקיבוץ גבעת חיים והתשוקה לאמנות הביאה אותי ליפו. הייתי ראפר צעיר שחיפש שותפים ושותפות ויפו נתנה לי המון כאפות, במובן הטוב של המילה. את החברים הכי טובים שלי גיליתי שם, ואת ההבנה שלי של המקום הזה, ושל שייכות וזהות. היינו גרעין של אמנים צעירים והחלטנו לעשות שנת שירות. התחלנו לעבוד בבתי ספר, בבתי נוער ובמסגרות חינוך בדרום ת"א, ביפו, בבת ים ובחולון. ככה התחילה להיווצר קהילה של אמנים שהמהות שלה היתה מפגש והתנגשות בין זהויות שונות, לשונות שונות ותפיסות עולם שונות. יצרנו פרויקט שהיה בעצם מרכז תרבות לצעירים ביפו. היה אז המאבק לזכויות הדיור בעיר שלמעשה הוליד להקה".

איך בעצם נוצר החיבור הלא בהכרח טבעי הזה? איך משילים את הציניות?
"אתן לך אנקדוטה אחת שאני זוכר. הייתי בחדר מלא בראפרים מדהימים ששפת אמם ערבית. הם היו נהדרים, אבל לא היתה לי דרך להבין מה הם אמרו. זה היה דרייב ללמוד ערבית. נושא הלשון הוליד את הפרויקט הזה. אם תעלה על קו 18 תשמע את כל השפות האלה באופן טבעי, זו העיר הזו. היא בעצם העיר המעורבת האמיתית היחידה, במובן של מי שבאמת חולקים את המרחבים האלה. אז השפות האלה מתקיימות באופן שוויוני. לא בהרמוניה, אבל זו ליד זו".

התוצאה של מפגש התרבויות היתה סיסטם עאלי, הרכב היפ־הופ שנוסד ב־2010, ואשר שיריו מבוצעים בלא פחות משש שפות: עברית, ערבית, רוסית, אנגלית, יידיש ואמהרית. כל יצירותיה של הלהקה עוסקות בסיפוריהם האישיים והתרבותיים של כותביה, וממש כמו וו טאנג קלאן האמריקנים - מדובר למעשה בשבט שבו חברים רבים נכנסים, יוצאים או מתארחים, ביניהם הראפרים תאמר נפאר ואיש להקת הדג נחש שאנן סטריט. יחד הם שרים על נושאים טעונים כמו חופש ביטוי, צדק חברתי, שוויון זכויות, אפליה, גזענות ודעות קדומות. אבל גם אם בתוך ההרכב קל, באופן יחסי, לחבר בין שלל הזהויות, הסביבה לא תמיד מקילה על החיבור.

"הקונפליקט הוא חלק גדול מהדבר, אנחנו אף פעם לא מעלימים או מכחישים אותו. גם בינינו יש המון חוסר הסכמה עד היום", מספר וינר. "יש אינספור הופעות שספגנו בהן נפצים מהקהל או שהמשטרה באה לכבות את מערכת ההגברה. ההופעה הראשונה שלנו היתה על גג של מקלט שהיה מרכז התרבות שלנו בלב גן העזתים ביפו. אני זוכר 300 איש רוקדים בטירוף, ולצד זה נפצים שנזרקים עלינו לבמה וחשש שהעירייה תסגור את המסיבה הזו מהר מאוד. חשש שגם התממש אחר כך בכל מיני אירועים. השילוב הזה הוא הקוקטייל של כל הפרויקט הזה, בעיניי. הוא מעורר רגשות עזים".

איך אתם מנהלים את הדינמיקה הזו בזמן מתיחויות ביטחוניות?
"המציאות שלנו היא מתחים. זיכרון שקופץ לי כשמדברים על זה חוזר להופעת ההשקה הענקית של הסינגל הראשון שלנו. בלילה של החזרה הגנרלית, בעודנו מתאמנים במקלט על השירים, התחלנו לקבל טלפונים מהמשפחות של החברים הערבים בסיסטם, כי היו הרוגים בעזה. ביניהם קרובי משפחה של חברים שלנו ביפו. המשפחות היהודיות שלנו ביקשו שלא נקיים את ההופעה, כי התחיל מבצע 'עופרת יצוקה'. זה היה מצב שחשבתי שלא נצא ממנו. היה לנו גם מישהו בלהקה שבדיוק היה חייל בטירונות. בסופו של דבר ההופעה התקיימה בלי כלים, כי אנשים היו באבל, אבל קיימנו אותה עם טקסטים שכתבנו במיוחד לאירוע. לא אגיד שאנחנו לא נשברים מכל סיבוב כזה, אבל הבית הזה איתן והשותפות שלנו כבר עמדה במבחנים הכי קשים שהחיים העמידו בפנינו".

"התגובה האוטומטית שלנו כשקורים דברים מהסוג הזה היא שאנחנו מייד עולים לשיחה, מייד משתפים, מייד מספרים", מספרת נעמי בלוך־פורטיס, מנהלת כללית של פסטיבל "מקודשת" בירושלים ושל פרויקט FeelBeit, שהוא להגדרתה בית שמייצר אמנות ותרבות ומאפשר ביטוי מלא לכל הזהויות בירושלים. מדובר במיזם שיש בו הכל מכל: חילונים, חרדים, ערבים, אמנים, יוצרים, אקטיביסטים ואנשי רוח. אלה מתקיימים יחד ומייצרים אמנות ושיח במועדון, מסעדה, אולפן הקלטות, בית קפה, מרכז תרבות וחלל עבודה.

"המתכון הוא המסע"

למעשה, FeelBeit (משחק מילים בערבית, עברית ואנגלית שעיקרו - להרגיש בבית) מפגיש את כל האוכלוסיות בעיר המקוטבת. "הפעם האחרונה שהתמודדנו עם קונפליקט מאוד קשה היתה בחודש מאי של השנה שעברה, כולל ההבנה שאנחנו לא יכולים להגיע לבית שלנו במשך כמה ימים, כי שכונת אבו טור רתחה", היא מספרת.

"היו חילוקי דעות, כולם הרגישו מאוד פגועים, אבל על הכל דיברנו ושיתפנו. כולם פחדו לחזור. הערבים פחדו מהמשטרה וממג"ב, היהודים ממהומות וטרור. אבל קיבצנו את עצמנו, תמכנו אחד בשני ונפגשנו בוכים. היה הרבה מאוד כאב. זה היה מאוד קשה, אבל זה לא פירק שום דבר".

FeelBeit, להגדרתן של פורטיס ושותפתה לפרויקט, רימאן בראקת, היא קבוצה של אמנים, מפיקים, אנשי תרבות, הגות ותקשורת, אשר "מאסו במציאות כפי שהיא תובעת מאיתנו לחיות, והחליטו לייצר את המציאות שלהם ביחד". זהו עולם שלם ומקביל, שנברא בדמותה של קהילה שיודעת להחזיק אידיאולוגיות, שפות ותרבות יחד, כמו גם מולטי נראטיבים וזהויות. את מה שלא עושים הפוליטיקאים, הסכמים וגופים רשמיים, יעשה כבר השטח. אבל, הן מתעקשות, מדובר בעבודה בתהליך. "מה שאני ממשיכה להגיד, במיוחד בסיטואציות בעייתיות, זה שאנחנו עוד לא שם. אנחנו לא טוענים שיש לנו תשובות להכל", אומרת בראקת.

"אף פעם לא טענו שיש לנו את הפתרון האולטימטיבי. אבל הגישה שלנו היא של למידה והאזנה כל הזמן. בזמני קושי, מצאנו את עצמנו כקהילה שמחויבת לדבר הטוב הזה, גם אם אנחנו עדיין צריכים לפצח אותו לגמרי. אנחנו מחויבים להקשיב אחד לשני. אנחנו יוצאים למסע, שיש בו דברים לא נעימים ונעימים, לצד כאלה שאפשר לחגוג וכאלה שאפשר להצר עליהם. יש רוח של חמלה".

"במשך שנים לא היינו מתראיינות, כי זה היה רגיש מדי", מספרת פורטיס. "אבל אחרי כל כך הרבה שנים אנחנו פחות מהססות להגיד כן. אנחנו בונים מודל של משהו. אולי המתכון הוא המסע".