מעריצי "חברים" ודאי זוכרים את הפרק שבו ג'ואי החליט להכניס למקפיא את הספר "נשים קטנות" אחרי שרייצ'ל המליצה לו לקרוא אותו, והוא נחרד מהעובדה שבת' עלולה למות. ככה בדיוק, ככל הנראה, אותם המעריצים מרגישים לגבי האוטוביוגרפיה החדשה של מת'יו פרי (צ'נדלר), שמלבד היותה אסופה של חשיפות קשות על חייו הסבוכים, היא בעיקר עדות עצובה לעד כמה אדם יכול ללכת לאיבוד וכמעט להוביל את עצמו לאבדון.
אם רק היה ניתן להקפיא את הזמן שני עשורים לאחור, לתקופה שבה השם מת'יו פרי היה מילה נרדפת לדמותו הצינית והאהובה של צ'נדלר בינג ב"חברים", היינו לוקחים את ההצעה מבלי למצמץ, אבל המציאות חילקה לנו ולפרי קלפים שונים ואין בהם שום דבר מצחיק.
גם בשיא הצלחתו ב"חברים", זה לא היה סוד שפרי נאבק בשדים פנימיים ובהתמכרויות קשות. למרות החיוכים והבדיחות השנונות, ראו את הכאב והמצוקה בעיניים שלו, בגוף שלו. הכל זעק "הצילו", אבל במקום לתפוס בחבל ההצלה הוא נכרך סביבו עד לנקודה שבה כבר כמעט לא היה יכול להיחלץ.
הסמים שצרך בכמויות, האלכוהול, השקרים שסיפר לעצמו ולסובבים אותו כדי לתחזק את ההתמכרות ההרסנית שלו, מערכות היחסים שקרסו, הגוף שבגד, הנפש שכבר לא יכלה להכיל את הכאב - כל אלה ליוו את פרי במשך קרוב לשלושה עשורים עד שכמעט הביאו למותו, כפי שחשף באוטוביוגרפיה שלו שיצאה בתחילת החודש ואותה הוא מקדם כעת במרץ רב.
היום אם מתאמצים ממש, אם עוצמים את העיניים, מתעלמים מהחזות החיצונית שסימני הזמן והמאבקים ניכרים עליה ומקשיבים רק לקול של פרי בן ה-53, עוד אפשר לזהות ניצנים של השחקן הצעיר שכבש את הלבבות של כולנו בדמותו השנונה של צ'נדלר, ופה טמונה הטרגדיה.
פרי של היום הוא אדם עצוב ושבור. האוטוביוגרפיה שלו היא לא קתרזיס מרפא לשנים של מאבק וכאב, אלא בעיקר עוד זעקה לעזרה מאדם שכבר אין לו מה להפסיד. פרי הבין שעדיף לו לשחק את המשחק של התקשורת ולהיות זה שפותח בעצמו את תיבת הפנדורה שהוא סוחב כבר שנים, אולי מתוך ניסיון אחרון לצוף מעל לכל ולהשיג סוף סוף את היציבות וגם את האהבה שהוא כל כך כמה להן.
לאהוב אותו או לרחם ולכאוב על הצל שנשאר ממנו? זו שאלה שקשה לרבים לענות עליה, ואולי אין באמת תשובה אחת נכונה. אבל לזכר ימים עברו נחזיק לו אצבעות ונבטיח דבר אחד: We'll be there for you.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו