תוכן בשיתוף מסחרי
הרעיון להעניק לכל חייל משוחרר דונם לבנייה בנגב הועלה על ידיי לא פעם בכנסים, בכתבות ובמאמרים שונים, זמן רב לפני שפוליטיקאים העלו אותו. הרעיון הזה נולד מתפיסת הקרן הקיימת לישראל שהייתה נהוגה עוד בימי המנדט הבריטי, כמאמר השיר המיתולוגי "דונם פה, דונם שם, רגב אחר רגב...".
תפיסה זו של קק"ל הוכיחה את עצמה היסטורית כ"משרטטת גבולות מדינת ישראל", בין שהיה מדובר בנטיעות ויערות ש"סימנו טריטוריה", ובין שהיה מדובר בהתיישבות של ממש, זו שיצרה את גבולות 1949 שכללו בתוכם את כל הגליל והנגב. זאת, אף שהחלטת כ"ט בנובמבר 1947 של האומות המאוחדות העניקה חלקים נכבדים, הן מהגליל והן מהנגב, למדינה הפלשתינית.
כיום מצויים גבולות מדינת ישראל העתידיים במבחן לא פשוט. מעבר להחלטה ארוכת הטווח על איך ייראו הגבולות הסופיים ביהודה ושומרון, כזו שמן הסתם תעמוד על המדוכה בשלב זה או אחר, קיימת בעיה לא פחות חמורה, שהיא קיבוע הנגב כולו כחלק ממדינת ישראל לטווח הארוך.
לא במקרה ראה דוד בן-גוריון, האב המייסד של מדינת ישראל, את הנגב כ"סלע העתיד" של המדינה. לא במקרה החליט יחד עם פולה רעייתו ב-1953 להתיישב בשדה בוקר, אי שם בסוף העולם, ולעסוק בין היתר בגזיזת שיער כבשים. לא במקרה אמר את המשפט האלמותי: "אם אנחנו לא נכבוש את המדבר, המדבר יכבוש אותנו".
הנגב, לפרוטוקול, מקריית גת בצפון ועד אילת בדרום, מכסה כ-13 מיליון דונם בקירוב, כ-60 אחוזים משטח מדינת ישראל. בתוך השטח הענק הזה מתגוררים כ-600 אלף יהודים וכ-300 אלף בדואים. אדגיש, לפרוטוקול, כי רוב מניינם של הבדואים הם אזרחים ישראלים נאמנים, ואף חלקם משרתים בצה"ל, מקצתם ביחידות מובחרות.
אולם הבעיה תלויה ועומדת. מה יקרה בטווח הארוך לשטח אסטרטגי עצום זה, שערכו הסגולי למדינת ישראל לא יסולא בפז? האם רובו ככולו ייוותר ריק לחלוטין וישמש בעיקר לבסיסי צה"ל וחיל האוויר, ולהבדיל - לאינספור מאהלים ויישובים בלתי חוקיים של הפזורה הבדואית? והאם עצם הרעיון להעניק דונם לכל חייל משוחרר הוא אפליה, לכאורה, של מגזר כזה או אחר?
אני סבור שהרעיון טוב, נכון ואף ישים. אין זה סוד שרוב רובם של החיילים המשוחררים נעדרים כל אמצעים לרכישת דירה באזור הביקוש במרכז הארץ, ובכלל. אין זה סוד גם שהחלום של כל משפחה צעירה הוא להגיע ל"וילה עם גינה". והתפיסה, השגויה לטעמי, כאילו מדובר ברעיון הזוי וכמעט אף חייל משוחרר לא ירצה לנדוד עם משפחתו לאי שם במדבר, מזכירה לי את אותם רואי שחורות, עוד בשנות ה-30, שלא האמינו שהתיישבות בגליל, מבית אלפא ועד נהלל, מחניתה ועד כפר גלעדי, תחזיק מעמד. והיא החזיקה ועוד איך. היא שיצרה את קווי המדינה שבדרך, שלבסוף קמה ב- 1948.
אני מאמין שרעיון זה יקרום עור וגידים, יסייע מאוד לשוק הדיור הרופס, ובד בבד יחזק מאוד את הנגב, הן כמותית והן איכותית. הוא גם יביא עימו עתיד לדור הצעיר של מדינת ישראל, כולל יותר מקומות תעסוקה, יותר חיי קהילה פורחים, יותר חיים איכותיים ובריאים בסביבה אקולוגית מהמשובחות בתבל, יותר תיירות מדבר והכי חשוב - יותיר את הנגב כולו כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.
כדי להשלים את הרעיון, יש לחלק למפעלים ולעסקים מגרשים בחינם בנגב ובגליל, והם ישלמו רק בגין פיתוח הקרקע! יקומו מפעלים ועסקים שגם יקבלו פטור ממס למשך עשר שנים, וכך גם יהיו מקומות תעסוקה בנגב ובגליל למתיישבים הצעירים החדשים. חזון אפשרי כבר אמרנו?
אם תרצו, אין זו אגדה!
תוכן בשיתוף מסחרי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו