נכון, זה נשמע הזוי, אולי אף בלתי ייאמן, אולם גם בשנה ה-17 לאחר שתמ"א 38 אושרה כדת וכדין כתוכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים כנגד רעידות אדמה, עדיין איש במשרדי הממשלה המנהלים את שוק הדיור, לא משרד הפנים ולא משרד השיכון, וגם לא העיריות, קל וחומר אמצעי התקשורת המסקרים חדשות לבקרים את התוכנית, איש אינו מודע לאויב מספר 1 של התמ"א – גיליון 413/6.
סיפור המעשה הינו כזה: כשאושרה תמ"א 38, במאי 2005, קיבל כל יזם את גיליון 413/5, חוברת הנחיות מפורטת שהכילה את הקריטריונים לאותם בניינים שאפשר לבצע בהם חיזוק, כאלה שהוקמו לפני שנת 1980 וכאלה שאינם עומדים בפני רעידות אדמה. יבוצע תמ"א 38 גם באזורים המיועדים לרעידת אדמה.
עד כאן הכול טוב ויפה, אבל בהמשך החליט פקיד כלשהו שקריטריונים אלה אינם מספקים. הוצא גיליון מתוקן 413/6, ובו נוסף סעיף דרקוני שגרם לעצירת התמ"א בכ-50 אלף בניינים ברחבי הארץ, כ-200,000 דירות, ולפספוס הזדמנות לקידום עוד כ-1.2 מיליון דירות חדשות שהיו יכולות להיבנות.
התקנה החדשה קבעה כי לא ניתן לבצע תמ"א 38/2, הריסה ובנייה מחדש, בבניין בו סך כל המטראז' של הדירות נופל מ-400 מ"ר. במילים אחרות, עשרות אלפי בניינים שנבנו בשנות ה-50, ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, רובם הגדול בני 3 קומות ו-6 דירות, בשטח דירה ממוצע של 50 עד 60 מ"ר, לא חצו את הרף של 400 מ"ר, ועל כן לא ניתן לבצע בהם תמ"א 38/2. זאת גם אם יוכח באותות ובמופתים שהם אינם עמידים כנגד רעידות אדמה ואוטוטו הם עומדים לקרוס.
כיבוש השממה
וזה לא הכול: מבדיקה שערכנו בלשכת הקבלנים, מתברר כי דווקא בניינים נמוכים אלה נבנו בשעתו על פני שטח קרקע גדול במיוחד, לעיתים קרובות דונם עד 1.2 דונמים. התפיסה הממלכתית שרווחה באותם הימים הייתה של כיבוש השממה ותפיסת שטח אופטימלית. זאת בניגוד גמור לתפיסה הקיימת כיום של ציפוף הבנייה וניצול מיטבי של זכויות מקרקעין, קל וחומר באיזור הביקוש במרכז הארץ.
כלומר, באופן אבסורדי לחלוטין דווקא המגרשים הגדולים, הזמינים ביותר, עם אפס בעיות של דיירים סרבנים, עומדים כאבן שאין לה הופכין, בשעה שלצידם מגרשים הרבה יותר קטנים, עמוסים לעייפה בדיירים סרבנים, מככבים 24/7 זו השנה ה-17. ואם זו איננה חלמאות וטמטום, אז מהם חלמאות וטמטום?
החישוב שערכנו בלשכת הקבלנים התייחס גם לשאלת מיליון הדולר, כמה יחידות דיור ניתן היה לבנות באמצעו תמ"א 38/2 במגרשים אלה. בהערכה זהירה של בניינים בני 8-10 קומות ועם כ-36 דירות בכל בניין ניתן היה לבנות 1.2 מיליון דירות, שהינן מכפלה של כ-50 אלף בניינים, ובהם 200,000 דירות. גם אם נהיה בית שמאי ונמתן את הנתונים הללו, עדיין נגיע לעוד כ-600 עד 700 אלף דירות שאפשר היה להוסיף להיצע הדיור.
הנני פונה בזאת לשרת הפנים איילת שקד, מי שמובילה בימים אלה רפורמות מרחיקות לכת ובהחלט יצירתיות לקידום שוק הדיור בכלל וההתחדשות עירונית בפרט – אנא ממך, פשפשי בבקשה בתוך הארכיונים המאובקים של פקידי משרדך, בקשי מהם לאתר את אותו יצור משונה המכונה גיליון 413/6 ותדאגי לקרוע אותו לגזרים ולהעביר מן העולם את הגזירה המיותרת הזו. כך גם תחסכו אלפי שעות עבודה לוועדות ערר ולבתי המשפט העמוסים בתיקים אלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
