הידיים החדשות של המשק 

בבוקר שחור אחד באוקטובר 2023, אחת ההנחות הוותיקות ביותר של הכלכלה הישראלית קרסה יחד עם שגרת החיים במדינה. התוצאה הייתה שעשרות אלפי עובדים פלסטינים, שבמשך שנים היו חלק בלתי נפרד מאתרי הבנייה, התשתיות, המפעלים ועסקים נוספים, הפסיקו להגיע. אתרים התרוקנו, עבודות הוקפאו ומעסיקים גילו כמעט בן לילה עד כמה מערכת שלמה נשענת על כוח אדם שזמינותו תלויה במציאות הביטחונית. 

ענף הבנייה הרגיש את הטלטלה בעוצמה מיוחדת. במשך עשרות שנים הוא ידע מחסור בעובדים, אבל הפעם לא היה מדובר בעוד האטה או סגר זמני. מבחינת אלדד ניצן, יו"ר התאחדות תאגידי כוח אדם זר בענף הבנייה, זו הייתה נקודת מפנה. "המלחמה המחישה למדינה בצורה הכי חדה שאפשר שאי אפשר לבנות משק על כוח אדם שיכול להיעלם ביום אחד", הוא אומר. "שנים התרענו מפני התלות הזאת. בכל פעם ניתן פתרון זמני, ואז חזרנו לאותה נקודה. הפעם כבר אי אפשר היה להתעלם מהבעיה". 

כמעט שלוש שנים חלפו מאז. ישראל עדיין מתמודדת עם השלכות המלחמה, אבל בעולם העבודה כבר נוצרה מציאות אחרת. לפי הנתונים שמציג ניצן, בענף הבנייה לבדו מועסקים כיום כ-75 אלף עובדים זרים. בענפי התעשייה, המסחר והשירותים הוגשו בקשות לכ-60 אלף עובדים, ומתוכן אושרו עד כה כ-20 אלף. בעיניו, זה אינו פתרון חירום שייעלם כשהשקט יחזור. זו תחילתו של שינוי מבני. 

שלושה עשורים של אזהרות 

כדי להבין מדוע ניצן מדבר במונחים של מהפכה, צריך לחזור לשנות ה-90. כבר אז, בתקופות הפיגועים והסגרים, נאלצו ענפי הבנייה והתשתיות להתמודד פעם אחר פעם עם עצירת כניסתם של עובדים פלסטינים. לפי ניצן, בתקופות מסוימות עבדו בישראל כ-100 אלף פלסטינים בענף הבנייה ועוד עשרות אלפים בתעשייה, במסחר ובשירותים.  

כל אירוע ביטחוני המחיש את אותה חולשה: שער נסגר ואתר נעצר. "גם בתקופות שנחשבו רגועות יחסית ראינו את זה", הוא אומר. "סביב חגים, סגרים או מתיחות ביטחונית, חלקים שלמים במשק היו נפגעים. ענף הבנייה אמר כבר אז שצריך לייצר מאסה משמעותית וקבועה של עובדים זרים, כדי שהפעילות הכלכלית לא תהיה תלויה בכל אירוע".  

אחד הניסיונות הבולטים לשנות את המצב נעשה בתקופת אריאל שרון, כאשר הובאו לישראל בהיקפים גדולים עובדים זרים לענף הבנייה. אלא שהמדיניות לא הפכה, לדבריו, לאסטרטגיה ארוכת טווח. במהלך השנים חזרה המדינה לצמצם את מספר העובדים הזרים. במשרד האוצר ובמערכת הציבורית שלטה במשך תקופות ארוכות תפיסה שלפיה הרחבה משמעותית של עבודת זרים עלולה לבוא על חשבון תעסוקת ישראלים. בענפים כמו התעשייה כמעט לא הייתה אפשרות אמיתית להסתמך עליהם.  

"הקונספט היה שעובד זר לוקח עבודה מישראלי", אומר ניצן. "בפועל, בענפים מסוימים המציאות הוכיחה משהו אחר לגמרי. לא היו מספיק ישראלים שרצו או יכלו למלא את התפקידים האלה בהיקפים שהמשק דרש". 

גם כאשר המדינה החלה בהמשך להרחיב מכסות, ניצן טוען שההישענות על הסכמים בילטרליים (גיוס עובדים במסגרת הסכמים בין ממשלות) לא סיפקה את הכמויות הנדרשות ולא תמיד את המהירות והגמישות שהשוק ביקש.  

שנה לפני המלחמה כבר אושרה הגדלת מכסת העובדים הזרים בענף הבנייה לכ-30 אלף. זה היה שינוי, אבל בפועל, לדבריו, מספר העובדים היה עדיין רחוק מהצורך האמיתי. 

ואז הגיע 7 באוקטובר 

בתוך ימים הפכה שאלה שנידונה במשך שנים בוועדות ובדיונים מקצועיים לבעיה מיידית. כניסת העובדים הפלסטינים נעצרה כמעט לחלוטין, עובדים זרים שהיו בישראל עזבו בחלקם, ואתרי בנייה רבים מצאו עצמם ללא כוח האדם הדרוש להפעלה שוטפת. גם מפעלים, בתי עסק וענפים אחרים החלו לדווח על מחסור. 

"זה היה מצב שבו המשק פשוט לא יכול היה לחכות", מתאר ניצן. "אם קודם דיברו על הגדלת מכסות בהדרגה, פתאום היה צורך להביא עשרות אלפי עובדים בזמן קצר". מתוך המשבר נולד שינוי מדיניות משמעותי: לצד ההסכמים הבילטרליים, נפתחו אפשרויות רחבות יותר לגיוס פרטי של עובדים, באמצעות תאגידים ומעסיקים. 

ניצן מייחס חשיבות מיוחדת לדחיפה מצד משרד הבינוי והשיכון ולשינוי הגישה ברשות האוכלוסין וההגירה. לדבריו, המערכת הממשלתית הבינה שהמהירות הפכה לגורם קריטי. התוצאה הייתה כאמור קפיצה חדה במספר העובדים שהגיעו לישראל. 

אבל מבחינתו, המספרים הם רק חצי מהסיפור. "המעסיקים קיבלו כוח אדם יציב", הוא אומר. "העובדים מגיעים כדי לעבוד, רוצים להרוויח, והתפוקות שהמעסיקים מדווחים עליהן גבוהות. הקבלנים אומרים לנו שהיכולת לתכנן עבודה השתנתה בצורה דרמטית".  לדבריו, יתרון היציבות משפיע ישירות על ניהול הפרויקט. קבלן שיודע שכוח האדם שלו יגיע גם מחר וגם בשבוע הבא מסוגל לתכנן לוחות זמנים, להזמין חומרים, לתאם קבלני משנה ולהתחייב לקצב ביצוע. "אנחנו רגילים לדבר על עובדים במונחים של כמות", הוא אומר, "אבל במשק מודרני ודאות היא נכס בפני עצמו". 

עכשיו השוק צריך להתעורר 

האירוניה היא שהזינוק במספר העובדים מגיע דווקא בתקופה שבה שוק הדירות רחוק משיאו. 

המלחמה, הריבית הגבוהה וחוסר הוודאות הותירו רוכשים רבים על הגדר. היקף העסקאות ירד, יזמים האטו בחלק מהמקרים קצב התחלות או שיווק, ומשקיעים רבים הפנו בשנים האחרונות את כספם גם לאפיקים אחרים ולשווקים בחו"ל.  

ניצן רואה את המצב הנוכחי כתקופת ביניים. "הצורך בדירות בישראל לא נעלם", הוא אומר. "האוכלוסייה ממשיכה לגדול, זוגות צעירים צריכים דירות, שוק השכירות נמצא בלחץ, ובשלב מסוים העסקאות יחזרו. כשזה יקרה, אנחנו חייבים להיות עם יכולת ביצוע". 

הוא מעריך שכדי לתת מענה לביקוש ולמנוע החרפה נוספת של מחסור בדיור, ישראל תצטרך לשמור לאורך זמן על קצב של 80-100 אלף יחידות דיור בשנה. המפתח, לשיטתו, אינו רק שחרור קרקעות, תכנון או מימון. בלי כוח אדם אין מי שיבנה את הדירות. 

"אנחנו יכולים לאשר תוכניות ולשווק קרקעות, אבל בסוף מישהו צריך לשים את הבלוק", הוא אומר. "אם אנחנו רוצים להגיע לקצבי בנייה שמתאימים לגידול האוכלוסייה, אי אפשר לעשות את זה בלי כוח אדם מקצועי, יציב ובהיקפים גדולים". 

ובעוד שוק המגורים ממתין להתאוששות, ענף התשתיות, לדברי ניצן, כבר דוהר קדימה. המטרו המתוכנן בגוש דן, הרחבת מערכות הרכבת, כבישים, תשתיות לאומיות ופרויקטים נוספים צפויים לייצר בשנים הקרובות ביקוש משמעותי לעובדים. "ענף התשתיות נמצא בקצב עבודה גבוה מאוד", אומר ניצן. "המטרו לבדו הוא פרויקט שישפיע על המשק כולו. למדינת ישראל יש בשנים הקרובות כמויות עצומות של עבודה לבצע". לכן, לדבריו, יהיה צורך לא רק לשמר את מספר העובדים שכבר הגיעו אלא גם להרחיב ולהתאים את מקורות הגיוס. 

בוקר טוב, וייטנאם 

במשך שנים נחשבו העובדים הסינים למבוקשים במיוחד בבנייה הישראלית, בין היתר בשל הניסיון והמקצועיות שלהם. אלא שלדברי ניצן, מספרם בישראל הולך ופוחת והאפשרות להביא עובדים חדשים מסין מוגבלת כיום. האלטרנטיבה שהוא מסמן היא העובדים הווייטנאמים. 

"וייטנאם יכולה לתת מענה מקצועי ברמה גבוהה מאוד", הוא אומר. "אם נצליח לפתוח מסלול משמעותי משם, זה יאפשר גם להחליף חלק מהכוח הסיני וגם לפזר סיכונים". זהו מבחינתו לקח חשוב נוסף: ישראל אינה צריכה להחליף תלות אחת באחרת. 

אם בעבר המשק נשען במידה רבה על עובדים פלסטינים, אסור שהעתיד יהיה תלוי כולו במדינת מוצא אחת של עובדים זרים. מודל יציב, הוא טוען, חייב להתבסס על מגוון מדינות ומסלולי גיוס. 

בדרך לחצי מיליון עובדים 

השלב הבא, אם מקבלים את התחזית של ניצן, כבר גדול בהרבה מענף הבנייה. 

הוא מעריך כי בשנים הקרובות ישראל עשויה להתקרב לכ-400 אלף עובדים זרים בכלל הענפים. בהמשך, אם הצורך הכלכלי ימשיך לגדול, הוא אינו פוסל תרחיש של כחצי מיליון עובדים. זה כבר סדר גודל שמשנה מדינה. 

מאות אלפי עובדים זרים זקוקים לא רק לוויזות ולאישורי העסקה, אלא למגורים, תחבורה, שירותי בריאות, מנגנוני פיקוח ותשתיות. המדינה תידרש לדעת היכן הם עובדים, באילו תנאים, מתי מסתיימת אשרתם והאם הם יוצאים מישראל בזמן. 

כאן, ניצן מדגיש, אסור לחזור על הטעות ההפוכה ולהפוך את פתיחת השערים לאובדן שליטה. "צריך להגדיל את מספר העובדים כי המשק צריך אותם", הוא אומר, "אבל הגדלת הכמות חייבת לבוא יחד עם אכיפה, בקרה וסדר. צריך להבטיח את זכויות העובדים מצד אחד, ומצד שני לוודא שאין העסקה לא חוקית, שאין מנגנוני פשיעה ושיש יציאה מסודרת בתום תקופת העבודה". 

אחד האתגרים הגדולים ביותר יהיה מגורים. כיום מעסיקים ותאגידים שוכרים עבור עובדים דירות ונכסים ברחבי הארץ. ככל שמספר העובדים גדל, המודל הזה עלול להכביד גם על שוק השכירות המקומי. ניצן סבור שהגיע הזמן לחשוב בקנה מידה אחר. 

"אם אנחנו מדברים בעתיד על מאות אלפי עובדים, צריך להתחיל לחשוב על פתרונות מגורים מסודרים לטווח ארוך", הוא אומר. "אולי מתחמים ייעודיים גדולים, אולי מודלים אחרים. אפילו רעיון שנשמע היום חריג כמו מתחם עירוני שלם לעובדים זרים צריך להיות חלק מהדיון. המטרה היא שיהיו תנאי מגורים טובים, אבל גם סדר, ניהול ובקרה". 

היום שאחרי היום שאחרי 

אולי השאלה הרגישה ביותר היא מה יקרה אם וכאשר ישראל תחזור לאפשר כניסה רחבה יותר של עובדים פלסטינים. ניצן סבור שניתן יהיה למצוא בעתיד מודל שיעניק תעסוקה לפלסטינים וישרת גם אינטרסים ישראליים. אבל מבחינתו יש קו אחד שאסור לחצות שוב: החזרת התלות. 

זו למעשה התזה שעוברת כחוט השני בכל השיחה עם ניצן. המהפכה שהוא מתאר אינה רק מהפכת עובדים זרים. היא מעבר מכלכלה שמחפשת בכל פעם פתרון למחסור הבא, לכלכלה שמנסה לייצר לעצמה שכבת ביטחון תעסוקתית. 

האם המדינה אכן תתמיד במדיניות החדשה גם כשמצב החירום יחלוף? האם תדע לנהל מאות אלפי עובדים בלי ליצור עומס חדש על הדיור והתשתיות? והאם תצליח לשלב בין צורכי המשק לבין זכויות העובדים והצורך בפיקוח? אלה יהיו, מבחינתו, המבחנים האמיתיים של השנים הקרובות.