שעת מחילה: בפני מי בכירי המשק הישראלי צריכים להתנצל?

יום הכיפורים המתקרב מהווה הזדמנות לערוך חשבון נפש, להעמיק ולהיזכר ממי אנחנו צריכים לבקש סליחה. רגע לפני החג, ביקשנו ממנהלות ומנהלים בכירים להתכנס ולספר לנו ממי הם מבקשים סליחה, ולמה.

חוה זינגבוים: בעלים ומנכ"לית תאגיד הקוסמטיקה על שמה

"אם הייתי יכולה לבקש סליחה הייתי מבקשת מאמא שלי, שנפטרה לפני שנה בדיוק. נולדתי בבת ים לאמא שהיתה פגועת נפש, שלא גידלה אותי. בעשר השנים האחרונות כמעט לא היינו בקשר.

"כילדה וכנערה הרגשתי שאני צריכה לנתק את עצמי ממנה ומהמחלה שלה, כדי לבנות את האישה שאני ואת האמא שאני. אני חושבת לסלוח למחלה שלה, שלקחה אותה ממני. לאחרונה קראתי ספר שמאוד השפיע עלי בשם 'הבחירה', מאת פסיכולוגית ניצולת שואה, שחוזרת לאושוויץ וסולחת לעצמה על הבחירה שעשתה במהלך השואה. זה עזר לי להבריא את עצמי ולסלוח לעצמי.

"אם היום הייתי רואה את אמא שלי שוב, הייתי אומרת לה שלא יכולתי לבחור אחרת, ומבקשת את סליחתה. למדתי לסלוח לעצמי, ולקבל את זה שכילדה וכנערה לא היו לי את הכלים שיש לי היום לקבל דברים ולהבין דברים, וזה היה הטוב ביותר שיכולתי לעשות, ולכן הייתי מבקשת את סליחתה. באותה מידה אני סולחת לעצמי.

"הייתי צריכה להוציא דמות חולה מהחיים שלי כדי לבנות את עצמי. אני יודעת שעשיתי את זה בשביל האם שאני היום. מדובר בלהוציא אנשים רעילים מחייך, גם אם הם ילדו אותך. לאף אחד אין זכות לפגוע בך, לא משנה כמה הם קרובים אלייך. ידעתי בתור ילדה שעדיף לי לבד מאשר להיות עם דמות פוגענית.

"כיום אני יכולה להגיד שיש בי יכולת להפריד בין אמא שלי לבין המחלה, שהיתה הרעה. אם היא היתה חיה היום, ייתכן שהייתי יכולה להגיד לה 'אמא, אני אוהבת אותך, אבל שונאת את המחלה שלך'".

אדם פרידלר: ממייסדי ומנכ"ל רשת גוד פארם

"אני מבקש סליחה מאשתי ומילדיי שלא היה לי מספיק זמן עבורם. בתקופת בדיקות הקורונה לא הייתי בבית כמעט שלושה חודשים. היינו הציר המרכזי בכל פרויקט האנטיגן בארץ: זה התחיל בנובמבר בשנה שעברה, וזה נמשך עד פברואר. היות שהיה מדובר בעסקאות בינלאומיות ענקיות, זה דרש המון זמן. פרט לעניין הפיזי, היה גם העניין המנטלי. הראש שלך נמצא, אבל לפעמים הוא לא ממש נמצא.

"יש המון רגעים שלא הייתי יכול להיות בהם עם המשפחה. לא הייתי בהרבה אירועים שקשורים לילדים, כמו מסיבות סיום. יש לי ילדים קטנים, בני שלוש ושנה וחצי. לא הייתי ברגעים הראשונים: בצעד הראשון, במילה הראשונה. הקמת תשתית ועסק דורשת המון הקרבה מצד המשפחה, וזה כולל הרבה ויתורים שנאלצים לעשות.

"השנה אני מתכוון לעשות את האיזון בין העבודה לבין החיים הפרטיים, ולהקדיש יותר זמן לאנשים הקרובים. המשפחה והילדים הם המנוע והם הבסיס, והם יותר חשובים מהעסק.

"אני מבקש השנה סליחה גם מהמתחרים, שאנחנו לא להם עושים חיים קלים. אנחנו נמשיך להיאבק ביוקר המחיה. גם בשנה הבאה ננסה להוריד את המחירים לטובת הצרכן".

דן פילץ: מנכ"ל ובעלים משותף של דיזנגוף סנטר

"אני רוצה לבקש סליחה מכדור הארץ על זה שהשתמשתי ביותר מדי חשמל וביותר מדי דלק, ועל שאכלתי יותר מדי פרות ותרנגולות. אני מבקש סליחה על זה שהשתמשתי ביותר מדי מים, ועל זה שהדלקתי יותר מדי מדורות. השתמשתי ביותר מדי אריזות ושקיות, וביותר מדי בקבוקי שתייה חד־פעמיים וכלים חד־פעמיים. אבל אני רוצה להבטיח שבשנה הבאה אני אשתול עשרות עצים, אשתדל להגיע בכל יום לעבודה על אופניים ולא אשתמש בחשמל ללא צורך.

"אני כבר כמעט שנה צמחוני. במהלך השנה הזו עדיין אכלתי בשר, אבל זה לא יקרה יותר. אהפוך לצמחוני מוחלט. אשתדל לנסוע בתחבורה ציבורית ולהפריד פסולת".

אתה מבקש סליחה גם על "המבוכים" בדיזנגוף סנטר, כשאנשים לא מצליחים למצוא את עצמם?
"ממש לא. אני מנהל את הסנטר ב־28 השנים האחרונות, ולדאבוני הרב אני לא חלק מהאנשים שהקימו אותו. לא אבקש סליחה על איך שתכננו את המקום - זה חלק מהחן שלו.

"אני מקבל לא מעט פניות על איך להגיע מכאן לשם ובחזרה, אבל אנחנו מקבלים את זה באהבה. זה הסנטר שלנו, ואנחנו אוהבים אותו כמו שהוא".

תמרה כהן: שותפה מייסדת של RiseUp

"כמי שעלתה מאנגליה לישראל, אני מתנצלת בפני העולים החדשים על כך שלא הצלחתי להיות להם לעוגן כפי שרציתי להיות. כבר שש שנים אני בישראל, ועדיין לומדת ומתאמצת ללמוד את מה שלישראלים אחרים נראה מובן מאליו.

"הכניסה הראשונה שלי לבנק ישראלי היתה אחת החוויות המבלבלות בתהליך הקליטה שלי. חתמתי על מסמכים שלא הבנתי, לא ידעתי מה מגיע לי, לא ידעתי מה לגיטימי לדרוש, ובכלל לא ידעתי שבישראל מקובל ורצוי להתמקח, אפילו בבנק. להיכנס לבנק, כישראלית, זה קשה. כמישהי שלא דוברת את השפה - זה קשה פי שניים.רציתי שלעולים מאוקראינה ומרוסיה, שברחו מתופת המלחמה, תהיה נחיתה יותר רכה. רציתי להיות להם מדריכה בעולם מאתגר של ביורוקרטיה ועול כלכלי. אנשים השאירו את חייהם והגיעו להיאבק על פרנסה ועתיד.

"הבטחתי לעצמי שאהיה להם לעזר ושאחסוך להם את תחושת חוסר האונים שהיתה לי, אבל הבנתי שזה מסובך יותר משחשבתי, ועל כך סליחתי הכנה. אבל לצד החרטה, פניי לעתיד: אני מתחייבת לעצמי לסייע לעולים לצמוח ולהשתלב כבני בית, ולא כאורחים. בשנה הזו אהיה בית לכל מי שחיפש כאן מקלט".