התאבדות אחרי הפיטורים הוכרה כ"תאונת עבודה"

האם מקרה של אדם שהתאבד כשנה אחרי פיטוריו, יכול להיות מוכר כתאונת עבודה לצורך קבלת קצבת תלויים בביטוח הלאומי? הסוגיה הזו עלתה מתביעה של אלמנתו של עובד בחברת תקשורת, שדרשה הכרה במקרה ההתאבדות של בעלה - מקרה שאירע לפני 11 שנים.המנוח, בשנות ה־50 לחייו, ניסה להתאבד לראשונה כ־10 חודשים לאחר פיטוריו - ניסיון שכשל. בניסיון השני הוא הצליח לשים קץ לחייו.

עמדת הביטוח הלאומי היתה שהתאבדות בשל פיטורים עשויה להיות מוכרת אם היא מתרחשת בסמיכות לפיטורים, ולא כשנה אחריה.

אלא שבית הדין האזורי לעבודה בת"א קיבל את תביעת אלמנתו של העובד, אף שהתאבד שנה ויום לאחר שפוטר. כך עולה מפסק דין בתביעה שהוגשה באמצעות עורכת הדין בר אליעזר ממשרד עורכי הדין מרקמן את טומשין.

בית הדין מינה מומחית מטעמו, שקבעה כי המנוח סבל מהפרעה דיכאונית חוזרת.

להערכת המומחית, "קיים קשר סיבתי בין אירוע ה'דחק', קרי פיטוריו מעבודתו, לבין הופעת האפיזודה הדיכאונית החמורה, שבשילוב עם מאפייני האישיות של המנוח גרמו להחלטתו לשים קץ לחייו".

המומחית הוסיפה כי השפעת האירוע החריג, כלומר פיטוריו, משמעותית יותר מהשפעת גורמי סיכון אחרים אצל המנוח.

לכן מחשבות השווא שתועדו בתיקו של המנוח, בין של חוסר כסף לקנות אוכל לביתו, או בין של חוסר יכולתו לכלכל את ילדיו, לוו באי־שקט פסיכומוטורי, שגרם לו לראשונה 10 חודשים לאחר פיטוריו לנסות להתאבד.

לדעת המומחית, הפיטורים גרמו להרגשה של חוסר ערך עצמי והאשמה שכולה נסבה סביב אובדן תפקידו ומקור עבודתו.

העלבון העמוק שהמנוח חש בעקבות פיטוריו היה גורם דחק משמעותי, ואם לא היה מפוטר - סביר להניח שהדיכאון החמור שממנו סבל לא היה מופיע.

לדבריה, "הזמן שחלף בין פיטוריו של המנוח לניסיון האובדני, הוא תסמונת אופיינית לניסיונותיהם הנואשים של מטופלים רבים לשיקום ולחזרה לתפקוד תעסוקתי. הניסיון האובדני שבו קיפד את חייו לא היה בודד ולא ביטא תגובה אימפולסיבית, אלא את הרצון המתמשך למות, של אדם שסבלו קשה והוא מפנטז על מותו כמפלט". היא הוסיפה: "העיבוד המנטלי של הפיטורים שחווה המנוח היה בעייתי ונוקשה, בבחינת הצלחה שווה חיים, וכישלון שווה מוות".

המומחית בחנה את עברו הקליני של המנוח, שכלל טיפול בתרופה פסיכיאטרית במשך 18 שנים לפני התאבדותו, אך כאמור, היא התרשמה שהפיטורים הם אלה שהביאו אותו לשים קץ לחייו.

באת כוחה של האלמנה, עו"ד בר אליעזר, ציינה בסיכומיה שעל פי ההלכה הפסוקה, על בית הדין לקבל את חוות דעתו של המומחה הרפואי מעצם האובייקטיביות של המומחה ולאשר את זכאותה של אלמנתו לקצבת תלויים.

המוסד לביטוח הלאומי ביקש לדחות את התביעה בטענות שאין הלימה בין חוות הדעת של המומחית שמינה בית הדין ובין האסכולה המקובלת ביחס למודל המקובל, שלפיו התאבדות תוכר כתאונת עבודה רק כאשר ההתאבדות אירעה בסמיכות זמנים מיידית וקצרה ביותר לאירוע. זאת בעוד במקרה של המנוח, כאמור, חלפה כשנה ממועד הפיטורים ועד המועד שבו שם קץ לחייו.
השופטת דגית ויסמן ציינה שלא מצאה שמסקנת המומחית המפורטת בחוות הדעת ותשובותיה לשאלות ההבהרה עומדות בסתירה לאסכולה המקובלת.

בזאת קיבלה את עמדת באת כוחה של האלמנה ודחתה את טענות הביטוח הלאומי.
השופטת פסקה כי יש להכיר בהתאבדותו של העובד כתאונת עבודה הקשורה לפיטוריו, ולכן אלמנתו תקבל קצבת "תלויים" קבועה מהביטוח הלאומי. נוסף על כך, פסקה כי על הביטוח הלאומי לשלם לאלמנה סך של 5,000 שקלים שכר טרחה והוצאות משפט.

מהביטוח הלאומי נמסר בתגובה: "אנו מזדהים עם כאבה של המשפחה, אך מלכתחילה, הסתמכנו על החוק ועל החלטות בג"ץ, כי לאחר זמן רב כל כך לא ניתן לקבוע קשר ישיר בין ההתפטרות לבין המקרה הכואב".