"בשוק הפשפשים יש שממה, כולם סובלים יחד"

מיקי בראל, בעלת בוטיק האופנה "סתורה" בשוק הפשפשים ביפו, מתארת תמונת מצב קשה. לדבריה, בימים אלה אין כלל קונים באזור. מסיור שערכנו בסביבת השוק, עולה כי עדיין התנועה רחוקה, בלשון המעטה, מחזרה למציאות המוכרת, למעט אזור המסעדות בערבים.

"חזרנו אחרי עשרה ימים של טילים, שבהם סגרנו את העסקים לגמרי - וזאת אחרי שנת קורונה", אומרת בראל. "לא קיבלנו שום פיצוי על זה. לאט-לאט גילינו שהשוק ממש ריק. עד עכשיו התנועה לא חזרה לעצמה מלבד סוף שבוע אחד, שבו היו רבע מכמות הלקוחות הרגילה, אם לא פחות. הלקוחות הקבועות שמגיעות אומרות לי, 'איזו אמיצה'. הדמיון של האנשים זה פחד אלוהים. משהו בקונוטציה התחבר למהומות בעכו, אבל לא היו באזור שלנו מהומות בכלל.

יש כאלה שחוששים להגיע ויש כאלה שמחרימים את הסוחרים הערבים. המוראל של הסוחרים ירוד מאוד. אנחנו אחרי שנה קשה ואלה שנותרו פעילים - שרדו בשיניים. אף אחד לא יכול להסתדר למשך זמן בלי עבודה. העסקים החזירו עובדים לחנויות וחזרו לייצר. אני חזרתי לייצר ובתחום שלי עונת הקיץ היא קצרה. אין לי אפשרות להחזיר אותה אחרי שהיא חולפת".

בראל מוסיפה בכאב: "בשוק הפשפשים יש שממה. אין קבוצות ואין אנשים. אני לא מדברת על התיירים שלא מגיעים והסתדרנו בלעדיהם. אין שום דבר וזה מאוד קשה. אצלי יש ירידה של 80% במכירות, אין עבודה. אף אחד לא מדבר על העסקים מהמגזר היהודי שנפגעו.

בנוסף, יש לידי סוחרים ערבים והם גם משלמים את המחיר. חשוב להעלות את המודעות, על מנת שאנשים ירגישו ביטחון לבוא ולקנות. יש רבים שאוהבים לפרגן והם מגיעים כשהכל בסדר - וקונים".

היא מבקשת להדגיש כי בגזרת השוק ביפו "אין מתח בכלל". לדבריה, "כולם מגיעים בבוקר לעבוד. בתי הקפה ריקים והמסעדות ריקות, למעט בערבים, ורק עכשיו זה התחיל. חלק מזה, כאמור, בגלל הפחד, וחלק בגלל שמחרימים את הסוחרים הערבים. כולם סובלים יחד עם כולם.

"יש בשוק הפשפשים מעצבות, בעלות בוטיקים וחנויות יבוא. יש בינינו יחסי חברות. אנחנו אנשים שעובדים יחד. אם מחרימים - מחרימים את כולם".

"כולם רוצים לחזור לשגרה" 

מי שספג מכה קשה וכפולה בעקבות האירועים הקשים בערים המעורבות הוא משה אפוטה, הבעלים של הגלריה לאמנות בעכו.

"במהומות בעכו היה מתח באוויר, ופורעים עקרו לנו את הדלתות והחלונות", הוא מספר. "מדובר בגלריה שמייצגת 32 אמנים. נכנסו למקום פורעים שהרסו את הגלריה ולאחר מכן בזזו דברים מהמקום. יש לנו אמנים הלומי קרב שמציגים במקום, שאת רוב העבודות שלהם השחיתו. בין האמנים האלה, יצחק רבני, הלום קרב ממלחמת יום כיפור, שזו התרפיה שלו לנפש".

וכעת? אפוטה מספר כי הגלריה נמצאת בשיפוצים, ולהערכתו היא צפויה להיפתח בימים הקרובים. "אני נמצא פה כל יום ואני יכול להגיד שאין כבר מתח באוויר", הוא אומר. "המקום בטוח ואפשר לחזור ולטייל. רוב תושבי עכו מגנים את מה שקרה בעיר. אנשי עכו הם מסבירי פנים ומקבלים את כל האנשים באהבה - ללא הבדלי דת, גזע ומין. יש כימיה בין כולם. כולם רוצים לחזור לשגרה ורוצים שיבואו ויחזקו אותם - גם הערבים וגם היהודים".

מבחינת תנועת הקונים, אפוטה אומר כי "יש כעת פחות מטיילים אבל נרשמת התעוררות מחדש. אנשים לא שכחו, אבל מתחילים להגיע. נכון לעכשיו יש ירידה של 40%. רואים אנשים בעיקר בסופי שבוע. במהלך השבוע מדובר בקבוצות של בני נוער שמסתובבות פה. יש תחושה של חזרה לשגרה. בסופי שבוע אנשים מגיעים לצימרים של ערבים ושל יהודים על מנת לחזק את עכו. העירייה טיפלה בסדר ובניקיון. יש תחושת ביטחון והחזירו את המצב לקדמותו.

אני חייב להדגיש שהשכנים שלי מהמגזר הערבי עזרו לנו כשעברנו את הפרעות במקום שלנו. הסוחרים בשוק עזרו לי לסדר את המקום. מחזקים אותנו יום-יום כדי שנפתח כמה שיותר מהר ועל מנת שנחזור לשגרה. מה שקרה - קרה בהפתעה לכולנו. זו עיר של דו-קיום וכולם רוצים להתפרנס.

"היה ברור לי שאני משפץ וחוזר לפעילות. אנחנו גרים בצפת. אנשים אמרו לי, 'מה אתם חוזרים לשם?' אני מאוהב בעכו ובאנשים שם. זה הבית שלי. אנשים הוכיחו שם שכאב להם והם דאגו להכל. מי שעשו את זה אלה פורעים עבריינים, לא כולם מעכו. את יודעת שמישהו נמצא בשבילך בשעת צרה - ובעכו היו שם בשבילי. אני ממש מתרגש לחזור לשגרה, למקום ולאנשים".

על השאלה האם לקוחות עדיין חוששים להגיע, משיב אפוטה: "אני לא מרגיש את הפחד. פגשתי הרבה אנשים שלא חוששים. יש כאלה שמגיעים כל חודש לעכו".

עוד מוסיף ומספר על יוזמות מקומיות לחיזוק העסקים המקומיים: "יש הרבה מורי דרך שמגיעים עם קבוצות לעכו כדי לחזק את הביטחון ולתת השראה. מדובר בביקורי תמיכה לעכו, מתוך אהבה לעיר וכדי להראות שאין חשש".

"הקורונה פגעה בנו יותר" 

בגזרה הצפונית, מוני קומט, הבעלים של "וינטאג' בון-בון", עסק לייבוא של רהיטי וינטאג' בשוק הפשפשים בחיפה, מתאר גם הוא התאוששות.

"לאחר המהומות, אנשים לא הגיעו לשוק", הוא משתף. "מי שהגיעו אלה אנשים שהזמינו בפייסבוק ובאו, אבל החיפאים לא באו. הרגשנו שאנשים חששו להסתובב. לאחר מכן, שאלו אותנו אם בטוח לבוא מתל אביב ואמרתי שכן. בשוק לא הרגשנו את המהומות. אנחנו עובדים עם אנשים מהשטחים והכל בסדר גמור. כולם נותנים כבוד.

"עם זאת, כעת אני מרגיש את הירידה יותר בגלל הקורונה ופחות בשל המהומות. בעקבות הקורונה, כל אלה שהיו קונים עד 100 שקלים, לא קונים עכשיו. מי שמגיעים הם אלה שבאים לבזבז כי לא הייתה להם אפשרות לצאת לחו"ל".

לדברי קומט, ההתנגשויות בין התושבים היהודים והערבים באזור לא השפיעו על הדינמיקה בין הסוחרים. "היום כבר יש חזרה לפעילות. אנשים שוכחים מהר מה היה", הוא אומר. "זה עדיין לא חזר למה שזה היה כי, כאמור, הקורונה פגעה יותר מהמהומות. חשוב לציין שבשוק הפשפשים לא היה מתח והדו-קיום נשמר. השכנים שלי מוכרים סחורות לשטחים ועדיין יש מסחר".

הוא מוסיף כי "הירידה במחזור היתה משמעותית. פתחנו בית קפה במהלך הקורונה, ואני מקיים בימי חמישי ערבי תרבות. אעשה גם פופ-אפ של אוכל.

"אני חושב שהשוק שלי יפהפה וכואב לי הלב שסוגרים ב-15:00 והולכים הביתה. יש לשוק פוטנציאל אדיר לעוד אלמנטים חוץ מעתיקות".

"ירידה של 60% במספר המבקרים"

בשוק רמלה-לוד כבר החלו להיראות בימים אלה אנשים שעורכים קניות - הן מהמגזר היהודי והן מהמגזר הערבי. בעמדות האוכל אף נצפו לא מעט אנשים. עם זאת, גם בעלי העסקים בשוק מספרים כי עדיין מדובר בתמונת מצב שרחוקה מהשגרה.

לדברי יניב כהן, שותף בעסק "המקשט", חנות וילונות וטקסטיל לבית בשוק רמלה-לוד, "אין ספק שיש ירידה משמעותית. זה מורגש בכמות האנשים. כשזה היה יותר קרוב למבצע 'שומר החומות', היתה שממה, ועכשיו זה מתחיל להתאושש קצת, ברוך השם".

באשר לנתונים הכלכליים אומר כהן כי בחנותו נרשמה ירידה של 60% לפחות במספר המבקרים מאז פרוץ המהומות. "אני חושב שבשבועיים הראשונים זה היה בגלל החשש אבל מאז זה נדם", הוא מוסיף.

"אנחנו משרתים את הקהל היהודי והערבי. בשוק כולם מדברים והכל פתוח. אף אחד לא אוהב את המצב הזה - גם הם וגם אנחנו. התקשורת ציירה את המקומות כרמלה ולוד כערים נפיצות ולכן אני מניח שחוששים להגיע. לפעמים זה בתת-מודע, אבל זה חשש שמתפוגג לאט-לאט. אני מאמין ומקווה שבשבועיים הקרובים הלקוחות יחזרו. אנחנו עם ששוכח מהר".

גם יעקב רג'יניאנו, הבעלים של צעצועי ליאת בשוק רמלה לוד אומר. "שומעים בתקשורת שהיה משהו - ולא באים. הם לא יודעים שהמצב בין היהודים לערבים חוזר לקדמותו. לאף אחד אין לאן ללכת. אני באתי לעבוד. אין פוליטיקה בעבודה. 35 שנה שאני פועל בשוק ו-45 שנה גר פה, ואני אומר – תנו לי לעבוד. אני מאמין שיהיה טוב".