הנסיבות יוצאות הדופן הביאו לכך שעד היום, עד אמצע 2021, אנחנו מתנהלים לפי תקציב שנקבע ב־2018. בתקופת הקורונה היה היגיון רב שלא להכין תקציב לשנה כל כך לא צפויה. אבל כעת היעדר התקציב זועק לשמיים.
אחד ההישגים של ישראל בעשור האחרון הוא צמצום יחס החוב־תוצר ל־60%. בסוף השנה יחס החוב צפוי לזנק ל־75% ויותר. האתגר הוא לבלום את המגמה הזו ולחזור למתווה של צמצום החוב.
מעבר לחשיבות הגדולה לקרדיט שישראל מקבלת בקרב המשקיעים והמוסדות הפיננסיים בעולם, יהיה זה אינדיקטור חשוב לצמיחה. הרי אין דרך אחרת לצמצם את החוב מבלי להגדיל את הצמיחה. הצמיחה מבוססת ציפיות, והשוק יחפש איתותים מהממשלה כבר בימים הקרובים, כדי להבין מהו הכיוון הכלכלי של הממשלה הזו.
קווי היסוד של הממשלה הזאת לא מגלים דבר על כיוון התקציב. עד כה שמענו הצהרות, גם משר האוצר ליברמן, על כך שלא תהיה העלאת מסים. אבל מנגד, הממשלה התחייבה להגדיל באופן ניכר את תקציב הבריאות, להעלות ל־70% משכר המינימום את הבטחת ההכנסה לקשישים ועוד שורה של צעדי רווחה. הממשלה החדשה הבטיחה גם להגדיל משמעותית את ההשקעה בתשתיות.
אלא שהחידה הנעלמה בקווי היסוד האלה ובהצהרות הממשלה החדשה היא מה יהיו המקורות התקציביים של כל הכספים האלה.
ליברמן שולט גם על ראשות ועדת הכספים, מה שעשוי לעזור לו להעביר החלטות בקלות. הוא נכנס אתמול למשרדו כרוח סערה. דבריו לא הותירו מקום לספק: הוא הגיע לעבוד.
הוא שידר מסר ברור שלפיו המנכ"ל החדש שמינה, רם בלינקוב, ינהל את המשרד ביד רמה. אך המבנה שלו אינו תואם את ההכרזה הזו של ליברמן. ראשי האגפים אינם כפופים למנכ"ל המשרד, אלא ישירות לשר. ליברמן מנסה לעשות שינוי מבני דה־פקטו, מבלי לבצע שינוי רשמי. יש טעם לבצע אותו והוא בהחלט מתבקש. אלא שלא ברור אם ההצהרה הזו תוכל להחליף שינוי מבני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו