ניסוי ישראלי הוכיח: קנס עלול לגרום יותר נזק מתועלת

יש דברים בחיים שנראים פשוטים: מישהו עושה משהו לא בסדר, נותנים לו קנס, והוא מפסיק. זו בערך כל הפילוסופיה מאחורי הרבה מאוד חוקים, דו"חות חניה, מצלמות מהירות ושלטים מאיימים בוועד הבית. אבל ניסוי ישראלי מפורסם הראה שלפעמים, כשמצמידים להתנהגות מחיר, אנשים לא מפסיקים לעשות אותה – הם פשוט מבינים כמה עולה להם להמשיך.

לניסוי קוראים “קנס הוא מחיר”, ובמקור A Fine Is a Price. ערכו אותו הכלכלנים אורי גניזי מהטכניון ואלדו רוסטיקיני מאוניברסיטת טילבורג בהולנד, והוא פורסם בשנת 2000 בכתב העת The Journal of Legal Studies של אוניברסיטת שיקגו. החוקרים רצו לבדוק שאלה מאוד יומיומית: מה יקרה אם גני ילדים יתחילו לקנוס הורים שמאחרים לאסוף את הילדים שלהם? ההיגיון אומר שהורים ימהרו יותר. המציאות, כמו שהיא אוהבת לעשות, החליטה לצחוק על ההיגיון.

המחקר נערך בעשרה גני ילדים בישראל במשך עשרים שבועות. בארבעת השבועות הראשונים החוקרים לא שינו כלום, אלא רק ספרו כמה הורים מגיעים באיחור. הגן נסגר בארבע, ההורים אמורים לבוא לקחת את הילדים, וכשהם מאחרים אחת הגננות צריכה להישאר אחרי שעות העבודה ולחכות איתם. לא היה קנס, אבל היה משהו אחר: אי נעימות. תחושה שאיחרת, שמישהו משלם על זה בזמן שלו, ושאתה קצת לא בסדר.

בשבוע החמישי נכנס הכלל החדש: בשישה מתוך עשרת הגנים נקבע שמי שאוסף ילד אחרי 16:10 ישלם קנס של עשרה שקלים. ארבעה גנים אחרים נשארו בלי קנס ושימשו קבוצת ביקורת. כלומר, בדיוק מה שאוהבים במחקר טוב: יש קבוצה שקיבלה את השינוי, ויש קבוצה שאפשר להשוות אליה.

ואז הגיע החלק המדהים: במקום שמספר האיחורים ירד, הוא עלה. לא קצת. החוקרים מצאו שאחרי הכנסת הקנס, מספר ההורים המאחרים בגנים שבהם היה קנס גדל באופן משמעותי. אחרי תקופת הסתגלות קצרה של שבועיים או שלושה, רמת האיחורים נשארה גבוהה יותר מאשר לפני הקנס. כלומר, הדבר שהיה אמור להרתיע הפך בפועל לסוג של אישור.

למה זה קרה? כי לפני הקנס, האיחור היה עניין חברתי ומוסרי. אתה מאחר, הגננת מחכה, אתה מרגיש לא נעים. אחרי הקנס, אותו איחור הפך לעסקה: עשרה שקלים, וקנית לעצמך עוד כמה דקות. זה כבר לא “דפקתי את הגננת”, אלא “שילמתי על השירות”. ברגע שהפעולה קיבלה תג מחיר, חלק מהאשמה נעלם יחד איתו.

זו הגאונות של הניסוי: הוא לא אומר שקנסות תמיד לא עובדים. החוקרים עצמם כתבו שהם לא טוענים שכל קנס יגרום לאותה תוצאה, ושקנס גדול מאוד כנראה היה מרתיע יותר. אבל כאן, בקנס קטן יחסית ובהקשר חברתי רגיש, הכסף לא החליף רק את ההתנהגות. הוא החליף את המשמעות שלה.

ואז הגיע הפאנץ׳ הכי חזק: בשבוע ה-17 ביטלו את הקנס. עכשיו הייתם מצפים שההורים יחזרו להתנהג כמו בהתחלה, נכון? אז לא. מספר האיחורים נשאר גבוה גם אחרי שהקנס הוסר. כלומר, ברגע שהנורמה החברתית נשברה, לא היה כל כך קל להחזיר אותה. ההורים כבר למדו שאיחור הוא לא סוף העולם.

הניסוי הזה חשוב, כי הוא מסביר משהו הרבה יותר גדול מגני ילדים: הוא מזכיר לנו שלא כל בעיה חברתית נפתרת בכסף. לפעמים קנס לא אומר לאדם “אל תעשה את זה”, אלא להפך: “זה המחיר של לעשות את זה”. וברגע שאנשים מרגישים שהם שילמו, הם גם מרגישים שהם קיבלו רשות להתנהגות הזו.

אפשר לחשוב על זה כמעט בכל מקום: דו"ח חניה קטן, תשלום על איחור, קנס לחברה מזהמת, עמלה על ביטול. אם המחיר נמוך מספיק, הוא לא עוצר את ההתנהגות. הוא פשוט הופך אותה למוצר.

זו אולי המסקנה הכי ישראלית מהניסוי הזה: לפעמים, כשאתה רוצה לגרום לאנשים להתנהג יפה, עדיף לא למהר לפתוח להם קופה. כי ברגע שקנס הופך למחיר, תמיד יהיה מישהו שיגיד: סבבה, אז כמה זה עולה לי?