מהילקוט הקטן אל פסגת המשק

הראל ויזל, מנכ"ל ובעלים קבוצת פוקס:

"אני זוכר את היום הראשון של כיתה א'. האמת היא שבכלל לא התרגשתי. בחופש הגדול שלפני תחילת הלימודים כבר התגבשה לנו 'חבורה' של כל הבנים, ובמשך כל חודש אוגוסט היינו מגיעים מדי יום לשחק כדורגל בבית הספר, אחרי שהילדים הגדולים יותר כבר התעייפו והלכו הביתה. ככה יצא שביום הראשון ללימודים הגענו כקבוצה מגובשת של 6-5 חברים. ברגע שנכנסנו לכיתה, כמובן מייד תפסנו לעצמנו את כל השולחנות האחוריים.

"עוד משהו שאני זוכר במיוחד מאותה שנה הוא שבהפסקות הייתי מוכר לחברים בבית הספר מדבקות של מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי. ככה, בלי יותר מדי תכנון, כבר בכיתה א' הצלחתי לייצר לעצמי קצת דמי כיס".

פרופ' אסנת לבציון קורח, מנכ"לית המרכז הרפואי שמיר אסף הרופא:

"למדתי בחטיבה הצעירה במכללת דוד ילין, בבית הכרם בירושלים, מסגרת קסומה שבאותם ימים היתה ניסיונית וכללה ילדים מגן טרום־חובה ועד כיתה ב'.

הרעיון המרכזי היה ליצור רצף חינוכי מהגן לבית הספר, ללא מעבר חד לכיתה א'. ואכן, עבורי העלייה לכיתה א' היתה פשוט המשך טבעי של הגן. למדנו בדרך חווייתית, בליווי צוות גדול של מורות וסטודנטיות מהמכללה. ואני? דווקא קינאתי בחברתי שלמדה בבית ספר רגיל והיתה צריכה להכין שיעורי בית.

"כילדה, החטיבה הצעירה נראתה לי ענקית. שנים רבות לאחר מכן חזרתי אליה עם יואב, בננו הבכור. הקסם והחוויה החינוכית נשארו בדיוק כפי שזכרתי, רק המקום נראה פתאום קטן".

שר החינוך לשעבר הרב שי פירון, יו"ר עמותת עלם למען נוער במצבי סיכון ונשיא פנימה:

"את הצעדים הראשונים עשיתי בחשש, לא הכרתי אף אחד מהחברים והחברות לספסל הלימודים. רציתי ללמוד, לדעת, חלמתי שאוכל לקרוא בספרים הגדולים והעבים שהיו בספרייה של אמא. לא רציתי להמשיך לקרוא בספרי הילדים. רציתי להצטרף לעולם המבוגרים. חסר שיניים קדמיות, חסר ביטחון, עם תלבושת אחידה של פעם ועם תיק אוכל, נכנסתי לכיתה.

ואז היא הגיעה. היא היתה גבוהה, יפה, חכמה. היא הקרינה אצילות, עוצמה. היתה לי הרגשה שהיא יודעת את מלאכתה. קראנו לה 'המורה טובה'. היא השרתה שלווה, ביטחון, נוחות ונינוחות. נתנו לה להוביל אותנו צעד אחר צעד במשעולי הדעת. בזכותה למדתי אל"ף־בי"ת, לוח הכפל ומיומנויות יסוד.

"גם אם אתה גדול וחכם, גם אם אתה ידען הבקיא בחכמת ישראל ובחוכמת העולם, יש מורה אחד שאתה חייב בכבודו עד יומך האחרון: המורה של כיתה א'. למדתי אצל טובי המורים והמרצים, הכרתי את גדולי המומחים, גם כיום, 55 שנה אחרי, כשאני פוגש את המורה טובה אינני מסוגל לקרוא לה בשמה".

מאיר ברדוגו, מנכ"ל הטוטו:

"אני זוכר את היום הראשון שלי בכיתה א' בבית הספר פת בירושלים בעיקר כיום של חשש גדול, אבל גם של סקרנות עצומה. הטרידה אותי במיוחד השאלה איך פתאום אלמד לקרוא ולכתוב. כשהגעתי לכיתה, תפסתי מקום בשורה הראשונה ונאחזתי בשולחן, כאילו הוא מעניק לי מעט ביטחון בתוך העולם החדש והלא מוכר. ואז נכנסה המורה דינה. אני זוכר עד היום את עיניה הטובות והמכילות ואת הדרך הרגועה שבה התחילה לדבר אלינו. בתוך זמן קצר החשש התפוגג.

"בסוף היום כבר יצאנו לשחק סטנגה. כך הסתיים היום הראשון שלי בבית הספר: הוא התחיל בפחד מפני הלא־נודע והסתיים במשחק, בצחוק ובחברים חדשים. במבט לאחור, אולי זה היה השיעור הראשון שקיבלתי בכיתה א' - שלפעמים כל מה שצריך כדי להפוך חשש לסקרנות הוא מבט טוב של מורה, ומישהו חדש לשחק איתו".

ד"ר איילת בן עזר גלברד, מנכ"לית אוניברסיטת רייכמן:

"הייתי בת 6, והילקוט של כיתה א' היה גדול ממני פי שניים. הוא ישב על גבי כמו שריון של צב, עמוס במחברות עטופות בניילון צבעוני, קלמר רב קומות ותחושת חשיבות עצמית נעימה. צעדתי בגאווה לשער בית הספר בחולצת התכלת של התלבושת האחידה.

"אמא שלי, רחל, שליוותה אותי, התייפחה בבכי נרגש, בעוד הלב הקטן שלי דפק בקצב מטורף. מצד אחד, הרגשתי כמו גיבורת־על ספרותית שעומדת לכבוש את העולם. כיום, כשאני מנכ"לית של אוניברסיטה, אני מביטה לאחור ומחייכת: הכל התחיל שם".

ד"ר אליעד בן דיין, מנכ"ל MSD ישראל:

"כשאני חושב על היום הראשון שלי בכיתה א' אני נזכר בעיקר בכמה דברים שלא השתנו גם אחרי 44 שנים. הייתי אז ילד קטן במיוחד, בן 5 ושמונה חודשים. אחרי שעברתי הערכה אצל שתי פסיכולוגיות כדי לוודא שאכן נכון עבורי להתחיל את כיתה א' מצאתי את עצמי יושב בכיתה, קצת קטן, מאוד רגיש, ומתרגש מהעולם החדש שנפתח בפניי. אני חושב שהיום הראשון בכיתה א' מסמל הרבה מעבר לתחילתה של תקופת הלימודים: הוא הרגע שבו ילדים וילדות מתחילים לגלות את העולם, לשאול שאלות, להיות סקרנים ולפתח את היכולת להבין אותו".

אבירם סושרד, מנכ"ל פיליפס הלס'טק ישראל:

"גדלתי בחיפה של אמצע שנות ה־70 ותחילת שנות ה־80, ואת בית הספר היסודי שלי, "יבניאלי" בקריית אליעזר, אני זוכר היטב. תלבושת אחידה של מכנסיים חומים וחולצה כתומה, חצר גדולה והרבה שעות משחק בחצר. בעיקר משחק בגולות וגוגואים.

"בתחילת כיתה א' הקמתי את ה'מיזם' הראשון שלי. הייתי מכין קופסאות נעליים עם חורים בגדלים שונים למשחקי גוגואים, משכנע את אמי לקנות כמויות של משמשים, מייבש וצובע את הגוגואים ואפילו מעניק להם שמות מיוחדים כדי להגדיל את הערך ואת 'חוויית הלקוח'. את הגוגואים הייתי מחליף ומוכר לחבריי תמורת גולות, שוקו ולחמניות טריות מהמכולת של אברהם בשכונה.

"במבט לאחור, אני מבין שכבר אז אהבתי אנשים, אהבתי יוזמה ואהבתי ליצור ערך. נהניתי לבנות משהו מאפס, לחבר בין אנשים, להתקדם בכוחות עצמי, ובעיקר לראות תוצאות יפות".